תמליל ראיון מטעם רדיו קול הכינרת December 23, 2013

mode-ani-single

שאלה: שלום מאיר אריאל.
מאיר: שלום שלום.
שאלה: מזל טוב, יצא תקליט חדש.
מאיר: תודה רבה.
שאלה: ה- “דלתות נפתחות מעצמן”.
מאיר: כן.
שאלה: למה דווקא השם הזה?
מאיר: בעיקר בשביל ההרגשה שזה מביא. ואולי גם הדמיון שזה מדליק.
השם הזה, הצירוף הזה, “דלתות נפתחות מעצמן”. גם משום שזה לקוח
מתוך אחד השירים שהם מהנושאים העיקריים של ההופעה הזאת,
“טרמינל”. שיש שם שורה, “הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן.”
כמו להגיד ‘עת ההיפתחות הגיעה’, או להציע את זה כמו חלום רטוב
של אזרח קטן שנתקל ברשויות. דלתות נפתחות מעצמן. הוא רק נכנס,
אומרים ‘פה מגיע לך החזר של עשרים אלף שקל, כאן מגיעה לך חופשה
ללא תשלום, פה זכית בדירה…’ – והוא רק הולך, והדלתות נפתחות
מעצמן.
שאלה: זה נדיר, לא?
מאיר: ודאי ש… זה נדיר, זה לא קיים, אמרתי לך שזה חלום רטוב.
שאלה: לפעמים זה קורה.
מאיר: כן..
שאלה: מס הכנסה.
מאיר: תלוי…אם הרבצת מכה נאה באיזשהו מקום.
שאלה: של מי היה הרעיון הזה לעשות אלבום בהופעה חיה?
מאיר: של תרצה אריאל, שהיא לצורך ענייננו, המנכ”לית של התשלובת של
“אריאל הוצאות”.
ובראשיתו של העניין, הייתה הפגישה. או להקדים ולומר, שבראשית
כל הראשיתים,
היה “מסע הבחירות” המופלא עם להקת “קריזמא”, שעשינו
מצפון-דרום, ותעדנו את זה בוידאו, שיצא אחר כך בסרט של אידו
סלע, והלהקה התפזרה לכל רוח אחרי שנכשלו, אפשר לומר, הופעותינו
באולמות ובאמפיתיאטרונים כאלה. וכעבור תשע שנים בערך, מיקי שביב
שב ארצה, שאל ‘מה, מתי נפגשים?’, ופתאום זה גירה את כל העסק,
ונדלקנו להיפגש ולעשות ערב לזכר המופע ההוא.
והארד רוק קפה נתנו לנו את האכסניה, ותרצה הזעיקה את “זזה”, זה
כבר הכל היה רעיון שלה, את אולפני “זזה”, שבאו עם 24 ערוצים
ניידת, והקליטו את המופע שהיה פשוט מפגש מוזיקלי של חברים,
שבמקום לשאול מה נשמע, אהלן וזה, פשוט ניגנו את ה… חלק
מהדברים שהיינו עושים בזמנו. ואת זה תעדנו, הקלטנו, ערכנו, פה
ושם קצת שיפצנו לצורך האוזן שבסלון.
כי בהופעה חיה, אם יש איזושהי טעות או משהו, זה חי ועבר. אבל
בדיסק, הדברים צריכים גם לחזור על עצמם, ולא בריא כל כך שטעויות
מסוימות או חריקות תופענה. אז זה לקח קצת זמן, אבל זהו העניין.
ההופעה עצמה הייתה לפני… שנתיים.
שאלה: ולמה לקח שנתיים מאז שההופעה ועד שעכשיו אתם מוציאים את
האלבום הזה?
מאיר: הרבה התלבטות הייתה לנו אם להוציא את זה בכלל. עקב כל מיני
בעיות שנבעו מההופעה עצמה, שהתמשכה על פני שלוש שעות, ופה יש
בקושי חמישים דקות. ולא היינו בטוחים שזה ראוי. בעיקר אני. כי
בהופעה היתה הרגשה שזה לא ההופעה הכי טובה שיצאה לנו מתחת
לידיים.
ובדרך כלל אתה עושה דיסק של הופעה חיה, מכמה וכמה הופעות, שאתה
מלקט את הביצועים היותר-טובים של כל שיר, ושוזר אותם באמצעים
טכניים בהרגשה של הופעה אחת. פה יש לנו רק הופעה אחת, ובקושי
שיר או שניים מהזיכרון, היו לי פחות או יותר סבירים. כל היתר
נשמעו לי מתחת לרמה.
שאלה: מה אתה אומר, עד כדי כך?
מאיר: כן. וככה זה היה בהתחלה. אז עברה שנה, פשוט לא רציתי להקשיב
לחומר. ממה ששמעתי בקסטה. לא רציתי בכלל להסתכל על זה, והיו כל
מיני עניינים אחרים, הוצאנו את “ברנרד ולואיז”, וגם אולפני
“זזה” לא מיהרו עם כל הסיפור.
הקשבנו כעבור שנה, וחשבנו שבכל זאת יש פה אפשרות להוציא דיסק
אם נשקיע עבודה. והשקענו את העבודה הזאת, וזה הזמן שזה לקח.
פשוט למתוח ת’הופעה ולהעמיד אותה לסלון, או להקשבה של בן אדם.
ואני חייב פה תודה מיוחדת לאיתמר השפר על העבודה היוצאת מן הכלל
שהוא עשה. ש… עד כדי כך שאני קורא לו עורך מוזיקלי דיגיטלי.
כאילו מעין מעבד מוזיקלי. כי לפעמים היו חייבים לנקות דברים
שהיו טובים כשלעצמם, אבל היו מכוסים בכל מיני רעשים והפרעות שלא
מעניינו של עניין. ולנקות אותם היה בלתי אפשרי כמעט. והוא
הצליח, באמצעים דיגיטליים לדגום חתיכה נקיה ולמחזר אותה ולהוסיף
אותה, וזה באמת עבודת נמלים בל תאומן. שהדיסק הזה נשמע כמו
שהוא…
שאלה: נשמע יפה מאוד.
מאיר: תודה, אתה אמרת.
שאלה: כן! כשאתה דיברת על חריקות, אני פשוט לא הבנתי על מה אתה
מדבר…
מאיר: כן, זה באמת הודות לאיתמר השפר בעבודה יוצאת מן הכלל שהוא
עשה.
שאלה: אז אולי זה הזמן להזכיר את חבריך שהשתתפו אתך באלבום?
הנגנים?
מאיר: כמובן. אז אם כן, זה יהודה עדר ומיקי שביב, שזה הגרעין הקשה
של הלהקה. עם אדם מדר בשלל כלים, כינור, חלילית, מנדולינה,
חצוצרה. רע מוכיח בתופים, יואב קוטנר בהקשה, ‘קונגס’.
והצטרף אלינו משה לוי, אנחנו קוראים לו NBA, כי זה שחקן חיזוק,
בשביל להעשיר את ההופעה המיוחדת, את הכנס מחזור הזה, קצת. לפנק
אותנו. כן, על המונד.
ואני שמח על הצטרפותו שמחה רבה. באותה תקופה עבדנו כבר על
“ברנרד ולואיז”, כך שהיה בינינו קשר חם. והוא מצא את הזמן ואת
האפשרות להצטרף ולהתחבר, ואתה תראה שבעצם הוא כאילו נשמע כמו
אחד מהאבות המייסדים. )צוחק(
שאלה: כל החברים שדיברנו, הזכרנו אותם כאן, כולם, מהשורה הראשונה
של המוזיקאים בארץ, המעבדים בכלל… זה לא רק סתם נגנים אלא
מעבדים.
מאיר: כן.
שאלה: ..להמון להקות ואמנים. איך זה שבאמת להקת “קריזמא” בעבר, לא
ממש פרצה עם מאיר אריאל ב- ‘מסע הבחירות’?
מאיר: זה באמת שאלה. אני אף פעם לא הצלחתי… עשינו את ההופעות
האלה, אולי עשרים הופעות היו לנו, לא הגיע מספיק קהל, ולדעתי
הבחירות הכשילו אותנו. אז ניסרו הבחירות באויר, ואנשים תפסו את
זה כמו עוד איזשהו מפלגה או משהו, והיו כל כך עייפים. ואנחנו
חשבנו שזה גימיק שבאמצעותו אנשים יבואו לראות את הקוריוז ותוך
כדי כך יידלקו על הלהקה. )צוחק(
אבל זה ממש עבד הפוך, אנשים נרתעו מכל דבר שהריח בחירות. כך
נדמה לי, בדיעבד אני מצדיק את זה אבל יכול להיות שהדבר פשוט לא
היה נכון לזמנו. פשוט מאוד, והנגנים ש’תה מזכיר גם אז היו עשר
שנים לפני מה שהם היום. ואמנם, ליהודה עדר כבר הייתה… וגם
למיקי שביב כבר… בהחלט היו נגני צמרת כבר אז, אבל איש בדרכו
הלך ואיש את דרכו חיפש, ו”קריזמא” גם לא הייתה התחייבות של אף
אחד לשום דבר חוץ מאשר לאפשרות להיפגש, לשמוח בזה מאוד, ולעשות
איזה הופעה.
שאלה: יש לך באלבום עוד שני שירים באנגלית. אתה אדם שכותב בעברית,
אוהב את העברית. מה לך ולאנגלית?
מאיר: בכלל, “קריזמא”, התופעה המוזיקלית, בוא נדבר רגע, היא
תשלובת של סגנונות או רקעים מוזיקליים מסוימים שהחברים גדלו
עליהם, בעיקר יהודה עדר, מיקי שביב. יואב קוטנר במונחים
מסוימים. ולהראות כאילו את המקורות שמהם מגיעים האנשים ואת
השילובים. כאילו, עליי.
על השירים שלי, ששימשו מעין שלד או בסיס, משהו להתייחס אליו.
כי אז באותה תקופה, אמנם למיקי היו הרבה שירים, אבל הוא עוד לא
היה בעמדה לצאת ולהופיע כסולן. ויהודה פשוט הפיק מוזיקלית ולימד
וניהל את בית ספר “רימון”, וזה סיפור אחר קצת, אתה יודע ו…
האנגלית היה מה שנקרא השורשים. השירים ששרים שם באנגלית יהודה
עדר, מיקי שביב, זה מעין שורשים, זה מקורות. וזה גם להוציא את
העברית מהתרדמת שלה ע”י זה שאתה מדבר אנגלית. אתה משפשף ת’אוזן,
אתה כאילו גורם לאיזשהו שפשוף שמחדש ומרענן קצת את הקשב שלך
לעברית. אתה כאילו בא ל… בעיקר כאלה שלא כל כך מבינים אנגלית.

אז כשאתה כבר מדבר עברית שוב, אז האוזניים נפתחות להן. וזה
מאפשר… זה כאילו טריק על מנת להחזיק את האוזן, לתפוס אותה שוב
פעם, להיכנס בה טוב. אז זה בעצם הסיבה הטכנית, אבל זה היה חלק
מההווי של “קריזמא”. שהיו יושבים שעות ומנגנים כל מיני שירים
שעליהם גדלו. כל מיני שירים. ולימים גם היו מתכנסים כל מיני
חבר’ס באיזשהו מקום של… בית של מישהו, פותחים גיטרות ועושים
קאברים לכל השירי ילדות שלהם, או הנעורים או ההתבגרות המוזיקלית
שלהם.
וב-“קריזמא” היה את ההווי הזה בעיקר בדרכים. יהודה, מיקי,
יואב, היו שעות יושבים ומנגנים ומדברים על זה, ועל ההוא, ועל
אלה, ושרים עם החבר’ה, ביחד, כל מיני.
עד שזה השתזר בתוך ההופעה באופן טבעי. והיינו עושים על זה כל
מיני… חוגגים על זה, כל מיני. כל האלתורים השונים שהיו עולים,
שגם זה כאילו חלק מהסימן היכר של הלהקה, שיודעים איך שיר מתחיל,
לא יודעים איך הוא ייגמר. כאילו, לפעמים התגובות מהקהל או איזה
הברקה של מישהו על הבמה, או איזה סחיבה שמישהו סחב את כל השיר
לאיזשהו מקום, גרם לשיר להישמע אחרת לגמרי.
עד שהגיע לחוף מבטחים. אז גם הדיסק הזה, אין בו ביצועים
משוחזרים אלא ביצועים בעצם חיים, כפי שהלהקה פוגשת את השירים
האלה.
שאלה: חד פעמיים.
מאיר: מאוד. וכפי שהשירים נשמעים בזמן הזה, במקום הזה, עם האנשים
האלה נקודה. אין בזה שום התחייבות לשום דבר. וגם אם להקת
“קריזמא” תופיע למשל, אז מעט מאוד ממה שיש בדיסק, יהיה בהופעה.
חוץ מאולי האוירה המסוימת, כאילו הקוד המסוים, אבל חוץ מזה
החומרים, או איך שהם נשארו יכולים להיות לגמרי אחרת. עם
הרפתקנות, זאת אומרת עם העניין הזה שאתה יוצא לטיסה, ורק באויר
אתה מקבל את ההנחיות ‘לאן, לאיפה?’ – ככה.
שאלה: ההופעה הזו היא בצל “מסע הבחירות” כמו שדיברנו. בעצם מה אתה
הבטחת לבוחריך?
לבוחריך, סליחה.
מאיר: אז הנאום היה פארודיה. הוא מתבסס על העיקרון ההפוך מהרצינות
של מועמדים אמיתיים, שעושים הכל וצועקים ‘תצביע בעדי! תצביע
בעדי!’. העיקרון שלנו היה ‘אל תצביע בעדי’. כי הוא אומר ‘תצביע
בעדי, כי אני אהיה לך… אני אעשה לך טוב. אני אלקק לך, אני
אפרגן לך, אני אסדר לך כבישים, ביוב, זה…תצביע בשבילי, אני
אסדר לך את החיים טוב’.
אני אומר ‘אל תצביע בשבילי, כי אני אעשה לך קשה. אני אכריח
אותך ללמוד ערבית מכיתה ג’, אני מבטל לך את המפלגות, כבר לא
תוכל להסתתר, נגיד, תחת קו מפלגה, ולהתבטל מחשיבה, אתה תהיה
חייב לחשוב. יהיה לך ממש קשה, תצטרך לענות על השאלה ‘מי אני? מה
אני?’ עד עכשיו ‘תה מתעורר בבוקר, מצחצח שיניים, משפשף ת’פנים,
ורץ הביתה לעבודה, לא שואל את השאלה הזאת בכלל!
ויש לך קו מפלגה או קו תעשיה, או קו… או צו אופנה ואתה
מסודר. אצלי לא, הא, הא. טרטר אותך מהבוקר עד הערב. בטח.
שאלה: כל יום לחשוב מי אני?
מאיר: כן. כל בוקר.
שאלה: כל בוקר.
מאיר: לא משנה. עיקרון.
שאלה: זה קשה.
מאיר: ודאי שכן. ודאי שכן. תצטרך להצדיק כל צעד שאתה עושה.
שאלה: אתה מצליח לחיות ככה?
מאיר: אני כל הזמן חי ככה.
שאלה: זה ממש קשה, כי אנחנו אנשים ש…
מאיר: כשאתה מתרגל לזה, כשאתה כופה על עצמך את זה, כשאתה כופה על
עצמך את השאלה הזאת… והיות ואני זמני בידי, אני יכול להתעורר
מתי שאני רוצה וללכת לישון מתי שאני רוצה. המחויבויות החיצוניות
שלי הן פעמיים שלוש בשבוע, אני מתכוון הופעות ודברים כאלה.
פה ושם פגישות, אבל מעבר לזה, אז זמני בידי. ואני צריך כל רגע
להחליט מה אני עושה. וזה מאוד קשה. מאוד קשה. אבל… והשאלה ‘מה
אתה עושה’ כרוכה בשאלה ‘מי אתה ומה אתה’.
לא תמיד, לא עד כדי כך. כי אם פעם אחת בן אדם אמר לעצמו באופן
מעמיק ויסודי והתחייב על זה, שזה הוא… כן?
נגיד, אני זה וזה. מכאן ואילך, הנאמנות היומיומית של זה מצהירה
את זה מחדש.
בודקת את זה מחדש. אומרת את זה מחדש. בדומה לאדם דתי שחוזר
ומתפלל, חוזר ומתפלל. אני לא מציע פה דת מסוימת או משהו כזה,
אני רק מציע עמדה… בעצם כל הדתות מדברות ככה. כמו שאני מדבר.
אני מתכוון, כמו שאני מציע שהבן אדם יתמודד עם השאלה שלו. שואל
את השאלה על הבוקר, ובמרוצת היום, אינשאללה, יהיה לו תשובה.
אז… )צוחק( זה מה שאנחנו הצענו במסע הבחירות בזמנו, ועוד כל
מיני דברים מהסוג הזה, כשהעיקרון הוא שלא רק שאני לא מתחנף
אליך, אלא שממש לא כדאי לך, שים לב טוב, ממש לא כדאי לך. כי
הבריחה הגדולה נגמרת. RIGHT THERE.
הדימום נעצר. שתי סטירות לחי, להעיר אותך על הבוקר ולהגיד לך
‘בוא הנה, תתנער, אתה בן אדם, מה השם שלך? מי אבא שלך? מי אמא
שלך? מאיפה באת? לאן אתה הולך? מה אתה עושה?’ – אני מתכוון
עקרונית. ודאי שלא כל בוקר יעמוד מעליך מישהו עם שוט ויגיד לך
‘אוווה..’
אני מדבר מהותית… שבני אדם יידרשו להגדיר את עצמם.
שלא ילכו להתחבא מאחורי צווי אופנה, מאחורי קווי מפלגה, מאחורי
דעות קדומות, מאחורי… כאילו הקבוצה או העילית שאליו הוא
משתייך, או העידית או התחתית – לא משנה אבל… לא משנה לאן הוא
משתייך, לא יכול להסתתר מאחורי זה ולהגיד, )מגחך( ‘הקו שלי הוא
קו המפלגה’, או ‘בקבוצה שלי מדברים ככה, ככה חושבים.’ הוא יהיה
חייב להביע את דעתו. )מגחך(
שאלה: יש לך… קורה לך לפעמים שיש לך הופעות טובות והופעות פחות
טובות שמהן אתה יוצא פחות שמח או יותר שמח?
מאיר: כן. ודאי. זו הופעה נהדרת. חד-פעמית בהתרחשות שלה, שהבעיות
היחידות שיש לי כמבצע, זה שאני מאבד קצת את השליטה שכבר הצלחתי
במרוצת השנים לגייס, על מנת לבצע שיר בצורה שתישמע לאוזניי
ראויה וטובה. אז פה ושם, מרב ריגוש ומרב שמחה…שוב, אתה מנגן
עם כלים ושר עם כלים, שאתה יוצא קצת חסר שליטה. למעט זה, )מגחך(
זו הייתה הופעה מאוד חזקה. מבחינתי. אם כבר פגישות מחזור אז רק
ככה. אני חולם על הופעה עוד יותר מרגשת. כי לזאת עשינו חזרות.
אני אומר ש”קריזמא” כבר נמצאת בגיל מספיק טוב, בשביל שהפגישה
תיערך לעיני הקהל.
שאלה: ללא חזרות.
מאיר: ללא שום חזרות. יתר על כן, כשהקהל נכנס לאולם, הוא רואה רק
מיקרופונים וקצת מוניטורים, נגיד, וסט תופים, וכל מיני דברים
שפשוט חבל על הזמן להתעסק בחיבורים שלהם לעיני הקהל אבל, החבר’ה
כולם באים עם הגיטרות פנימה, כל אחד בתורו, מתחבר, מתחיל לנגן
סתם שטויות, מדבר עם החבר’ה, מבקש ‘תוסיף לי מפה, תוסיף לי
משם’, באים חברים, עוזב ת’גיטרה, לא עוזב ת’גיטרה, מדברים, והכל
קורה על הבמה.
ההופעה, עד שמחליטים לעשות איזה שיר, לוקח הרבה זמן. אבל בסוף
מחליטים לעשות שיר, וזה נשמע לא כל כך טוב. אבל… אז שמים פה
שמים שם והולכים לשיר הבא, והקהל רואה את ההתרחשות המוזיקלית
וכל מה שקורה, שזה גם פגישה בין אנשים שלא ראו זה את זה, נגיד,
ביחד, כשנה או שנתיים או ככה. זה בעיני הופעה.
מה שקורה שם, ידוע רק פחות או יותר רשימת השירים וגם זה בספק.
אתה בא עם כוונה לשיר משהו מסוים, אבל זה באווירה יורד מהפרק
ואתה מביא משהו אחר. זה מה שאני חושב “קריזמא” בעצם. זה הקריזמא
של זה.
שאלה: אתה חושב שיום אחד תוכל לעשות כזו הופעה?
מאיר: בטח.
שאלה: כן? אפשרי?
מאיר: בטח. ואפילו בהיכל התרבות…
שאלה: )צוחק(
מאיר: בטח. בטח! אני בטוח בזה. זה… חלק מהדאווין. )מגחך( כן!
שאלה: זה משהו מאוד חדשני, מה שאתה אומר.
מאיר: נכון. אני חושב שזה יופי. אני חושב שהחזרות המרובות
והבאלאנסים הארוכים מקרצפים את
כל השמנת של המוזיקה מהאצבעות. וכשהם כבר מנגנים, הם מנגנים
חלב דל שומן.
סליחה על הביטוי. הם כבר משועממים. כי בסך הכל, את החומר הזה
בדיוקו הם מנגנים. לא
הופעה אחת ולא שתיים, וחזרות רבות. וכשאתה בא להופעה, בעצם זה
נשמע על הכיפאק. אבל
ברב המקרים חסר נשמה. חסר מתח, חסר משהו שגורם לך להתרגש.
ולדעתי הופעה שלא גורמת
להתרגש, עם כל הכבוד, פשוט… חבל, חבל.
שאלה: האלבום הזה רווי בכותבים, מלחינים, זמרים למיניהם. זה משמח
אותך שאתה לא תמיד בתוך הפוקוס? …זה עושה לך טוב שהפרוז’קטור
לא עליך? אלא מדי פעם עובר למישהו אחר?
מאיר: כן. זאת אומרת זה ה… מה שאני קורא “הקוד הקריזמאתי”. אני
מרגיש שאני הייתי הרבה יותר שמח אם זה היה יותר מפורק, ז”א…
אם זה היה ממש להקה. ושהמאיר אריאל לא יהיה כאילו הכוכב,
הפרונט-מן. במקרה המסוים הזה. אלא יהיה חלק מהלהקה, שחלק
מהשירים זה שירים שלו. אבל חלק לא מעט שירים של מיקי שהלהקה
עושה. שירים של יהודה, שיש לו, מצטברים לו לא מעט שירים. אבל לא
מפריע לי לשאת ת’פוקוס ולהעביר ת’שירים – לא ברמה או באופן או
בהרגשה שאני עושה את זה כשאני עם גיטרה לבד, שזה סיפור אחר,
בעיניי.
פה השירים נמצאים במקום קצת אחר. קצת מרוחקים יותר. קצת
מסוגננים. קצת פתוחים לכל מיני התייחסויות של כל מיני אנשים…
מוזיקאים. וזה מקום אחר קצת. אני מרגיש יותר כמו מי שתרם
ת’מילים ת’מנגינה ואת הביצוע, אבל שזה שיר להקתי. בעצם. וזה
נכון, שזה… בסופו של דבר אני נשאר בשטח בתור מאיר אריאל.
ומיקי שביב הוא מיקי שביב, ויהודה עדר הוא יהודה עדר, וכל אחד
שוכב באהליו. וכשאנחנו מתאחדים זה יוצא כאילו שהם… וזה לא פעם
מביך אותי שאני מוזיקאי קטן מאוד בעיניי. מבחינת הביצוע
והווירטואוזיות, כל מה שקשור בזה. והם גדולים בעיניי. הרבה יותר
גדולים ממני. אני לפעמים מתבייש שאנשים כאלה מלווים אותי, אתה
מבין? לכן אני מעדיף לפתוח את זה. להגיד שזה חלק מה… שהם בחרו
את זה, כל אחד הביא חומרים ללהקה והם בחרו את זה.
שאלה: זכור לי באמת, הייתי בחזרות לפני עשר שנים… תשע שנים,
בקולנוע “אלנבי”. ואתם עבדתם כל הלהקה… זה היה בצהריים באלנבי
58, יש שם את המועדון, ואתם בדיוק עושים חזרה…
מאיר: כן כן.
שאלה: …ונכנסתי שם לחזרה…
מאיר: כן?
שאלה: וכולם ניגנו והיה משהו לא בסדר…
מאיר: כן?
שאלה: כנראה שאתה היית על סולם A וכולם היו בסולם אחר.
מאיר: כן?
שאלה: זה באמת מה שאתה אמרת, שאתה לפעמים חושב שהם כל כך גדולים,
שלפעמים אתה קצת פחות מהם.
מאיר: לא לפעמים. אני… הם אוהבים לנגן איתי זה עובדה. וזה גם
אני מרגיש. מלבד מה שהם אומרים, ובעיקר איך שהם מנגנים. אבל אני
מרגיש נבוך לפעמים שמוזיקאים כאלה שאני מסתכל עליהם בהערצה,
יהודה עדר, על מיקי שביב, איך שהם מנגנים, איך שהמוזיקליות שלהם
זורמת, שהלוואי עליי, אתה מבין? אני לפעמים מסתכל על זה מהצד,
ואני טיפה נבוך.
אז בשביל להתגבר על זה, אני מעדיף לפזר את זה, להיפך. שהם יהיו
יותר פרונטליים, ושמה שמופיע תחת השם “קריזמא” זה מן… מן
מגוון של דברים. שהשירים שלי… וזאת גם הבעייתיות, כי אני
מזוהה מדי. אתה מבין? אז קהל בא אל מאיר אריאל, פעם “קריזמא”,
פעם “זרעי קיץ”, פעם לבד עם הגיטרה. לא, לא מפריע לי, ולכן גם
הלהקה הזאת זה לא ממש להקה, אתה מבין? זה תופעה מוזיקלית
שמתרחשת אחת לעשור או משהו. וזהו! )צוחק( כמו איזה כוכב שביט,
אתה יודע, פששששש… כן.
שאלה: בצילום האחורי של האלבום יש איזה מישהו שעושה רושם, או
שנדמה לי שהוא נכנס במן קולאז’. פרצוף של איזה מישהו. אדום כזה,
מי זה?
מאיר: זה אדם מדר.
שאלה: זה בצילום, נכון? זה הוספה.
If you need cash to buy some of Meir Ariel’s music,
then you should play casino games. You could win lots of cash.
מאיר: תראה, זה נכון. היה צורך להראות תמונה אחת של הלהקה כולה,
וכל החלק הוויזואלי של הדיסק לקוח מתוך הכיסוי וידאו שעשינו אבל
שלא הצליח לנו כל כך. כדי… אפילו כדי שימוש בקליפים כמעט,
ופשוט הוציאו באמצעות מחשב תמונות.
ואיפה שהיה חסר, אז קצת שתלנו באמצעים טכניים. אבל זה לא ממש
צריך להפריע למישהו, העיקר שכולם… וגם אם זה נראה חתוך, זה
נכון, זה סוג של…
שאלה: לא, לא, על הכיפאק…
מאיר: כן. )צוחק( העיקר שכולם יהיו פה. כן.
שאלה: לפני כחצי שנה… קצת יותר, שמונה חודשים, נפגשנו בערב “צו
פיוס” אם אפשר לקרוא לזה, במוזיאון תל אביב. זה היה ערב… בוא
נגיד, איחוד, קישור, דתיים חילוניים. והפילוסופיה שמאחורי
העניין. זכור לך משהו כזה?
מאיר: תזכיר עוד קצת פרטים?
שאלה: אתה שרת בסוף כמה שירים ודיברו שם, דיבר שם קולנוען אחד,
ועוד פרופסור…
מאיר: היה אהרן מגד שם?
שאלה: כן, אהרן מגד היה שם.
מאיר: אז אני זוכר.
שאלה: אתה עדיין עוסק, מתעסק בקירוב, באיחוד, באיחוי? למיניהם?
מאיר: אני לא נמנע… מזמינים אותי אני בא. בדרך כלל, אם זה רק
אפשרי. אבל אני לא פעיל מהסוג הזה. אני גם באופן אישי לא כל כך
חושש, זה נכון.
שאלה: מה כן נכון?
מאיר: אנשים צריכים לחשוב. ולרצות. והם כבר יגלו מה נכון. כל אחד
בינו לבינו יודע עד איפה הוא סובל משהו ועד איפה הוא לא סובל
משהו. והוא צריך לחשוב עד כמה הוא יכול למתוח את הסבל שלו, על
מנת לאפשר את הנוכחות של זולתו במחיצתו. ועל מנת שזולתו יסבול
אותו עד איפה שזולתו יכול לשאת את זה, וככה להתקיים. וזה עבודה
של כל אדם, כל יום, כל הזמן עם עצמו מול זולתו. בין אם יש עליו
חותם של ליטאי, ובין אם יש עליו חותם של תימני. בכל מקרה ובכל
צורה, אם הוא דתי, אם הוא לא דתי, אם הולך עם כיפה. הדברים האלה
נראים לי מלאכותיים במידה רבה ונראים לי שבאים לכסות על הפער
שהולך ומעמיק מסיבות מדומות לטעמי, אבל בכל אופן, בעובדה זה
הולך ומעמיק. ונראה לי שלחלק גדול מאוד יש באמת… למפלגות חלק
בזה, משום שהן המרוויחות העיקריות בסיפור, ואתה תמיד צריך
לראות. פילוג בעם. שים לב. מה זה ‘מפלגה’, מאיזה שורש זה בא?
פ.ל.ג.! )צוחקים( – והיא בהכרח פרט, נכון? כל מפלגה היא פרט.
כן, נכון. והיא חושבת שהפרט שהיא מייצגת הוא הכלל האותנטי. אבל
דע כי יש עוד כאלה כמוך.
נכון? ז”א מפלגות לא יכולות לעולם להביא ממש לאיחוד לבבות. כי
אנשים סגורים בקו המפלגה. לא חוצים את זה. אז… ומפלגות יכולות
לשסות את זה והקיום שלהן כמפלגה שמקבלת תקציבים, ויש לה חברי
כנסת וכיו”ב, כל הרווח השלטוני הזה נובע מהפילוג. דהיינו, בוא
נגיד את זה בצורה חריפה: הזיקה בין יוסי שריד וצחי הנגבי, יותר
חזקה מאשר זיקתם של שני אלה לבוחריהם.
היינו, יוסי שריד וצחי הנגבי קורצים זה לזה מאחורי גבם של
מאמיניהם ואומרים כדלקמן:
‘אתה יוסי, תשסה את בוחריך בי. דבר אליי כמו שאף אחד לא מדבר
בכנסת.
אני אשסה את בוחריי בך, ואדבר עליך כמו שאף אחד לא מדבר על אף
אחד בכנסת, ושנינו נפגש במזנון…’ – פשוט. כמו שאומר, אם זוג
עורכי דין נוכלים שמנהלים תיק גירושין. זה של האישה וזה של
הגבר. נפגשים במסעדה באין רואה ואומרים: ‘אתה תשסה את האישה
ככה, אני אשסה את האישה ככה, היא אוכלת מהפה שלך, הוא אוכל מהפה
שלי, ואנחנו נחיה ולא נמות על התיק הזה. אתה מבין מה אני אומר?
ומושכים את המקרה, ומושכים, ומשסים ומפתים. ככה בדיוק מתנהלות
מפלגות. הן נותנות לאזרחים תחושה של שייכות מסוימת באמצעות
הפוזה שהם משחקים, האזרחים נותנים להם את הקול שלהם והם נפגשים
במזנון!
יושבים בוועדת חוץ ובטחון או בוועדה אחרת, ומחוסנים מכל פגיעה.

שאלה: אז אפשר לומר שהמקום הכי מאוחד בארץ זו הכנסת?
מאיר: הכי…?
שאלה: מאוחד? בארץ? המקום ש…
מאיר: המקום שבו האחדות של העם מתבטאת מתחת לפני השטח הכי חזקה,
זו האחדות הסמויה של חברי הכנסת בינם לבין עצמם. אין שום ספק
בזה.
שאלה: אווווה.
מאיר: ה… מועדון חברי הכנסת זה אחד המועדונים היותר חזקים שאני
מכיר. של כל הסיעות. שום הפרש. לא חילונים, לא דתיים, לא
תימנים, לא… רוסים שיכורים. לא, אני רוסי, אני יכול להגיד את
זה. שלא יקפצו לי הרוסים פתאום. יש להם תרומה נכבדה. אוקיי.
שאלה: אולי קצת מוקדם לדבר על זה, אבל יש לך כבר תכנון לתקליט
הבא, שירים…?
מאיר: לא ממש. אני עובד כל הזמן. ובלי שים לב לתוצאה הסופית של
הדברים. כי הפסקתי להאמין בעבודה קונספטואלית לדיסק. אלא לתת
ממש יותר תגובה בזמן אמת לרעיון שעולה וצץ.
פעם הייתי בקושי רושם ת’רעיון הזה ודוחק אותו אם הוא לא היה
יושב, נגיד, באיזשהו כיוון מסוים. הוא לא נראה שייך. אם הוא
נראה סתם בדיחה תפלה או משהו כזה, או איזושהי מריחה לצורך העברת
זמן. היום, כל רעיון שעולה ושנשמע לי על פניו, אני נותן לו תוקף
מסוים. אני עובד עליו תקופה עד שמצטבר לשלושה ארבעה בתים, זורק
על זה איזשהו לחן זמני, מקליט אותו והולך הלאה. לא חושב יותר
מדי לאן זה הולך. למה זה יגיע, איך, מה יהיה עם זה.
בבחינת מודלים ואתה כאילו פותח קשת של אפשרויות. ועובד
סימולטנית ובעיקר מול הגירוי המיידי שעולה בך, כאילו להגיד…
העובדה שזה עכשיו עלה בך, אומר דרשני. ז”א זה כאילו העיתוי שלו.
לך על זה. אז אני הולך על זה. זה הדבר היחידי, אבל מתי יהיה מזה
תקליט אני לא יכול להגיד לך. פשוט לא… לא נראה לי באופק בשלב
זה. להיפך, נראה לי שאני חייב לנוח לפחות שלוש או ארבע שנים
מדיסקים. משום שמבחינתי הקצב ש… מאז שעברנו העירה ומאז שתרצה
נכנסה
לניהול ויוזמה של אריאל הוצאות, אז הקצב של התקליטים הוכפל.
היציאה שלהם. מאז שהיא נכנסה הוצאנו ארבעה דיסקים ברווחים,
בממוצע, של שנתיים לדיסק. כשאני הייתי רגיל לעבוד ברווחים של
חמש שנים וארבע שנים. זה לא כל שנתיים דיסק.
שאלה: אשת-חיל!
מאיר: אשת-חיל. מטרטרת את הפועלים משהו! )צוחקים( אז חייבים…
בעיניי… תראה, “ברנרד ולואיז” הרי… כאילו עוד לא… עוד לא
ממש אפשר להגיד שכבר יצא. הוא עוד כאילו רץ, טרי משהו. וכבר
בדיסק הזה. אז בהחלט מבחינת יחסי הציבור אתה מפגין איזושהי
אינטנסיביות מסוימת. אבל מבחינת הצורך להוציא דברים, אני חש
ששום דבר לא בוער. הדברים נכתבים. והם ייצאו מתי שזמנם יבוא.
אנחנו יותר עוסקים, למשל “ברנרד ולואיז”, בבדיקה ממש מעשית של
להפוך את ה… להפוך את זה למחזמר או אופרה. ריקודים ותלבושות,
וכל כיו”ב, עלילה, והכל והכל. לא שהדיסק מחייב שכל השירים
שמופיעים בדיסק יופיעו. דיסק זה דיסק לעצמו. אבל בלי ספק חלק
מהשירים יופיעו וייכתבו ודאי קטעים חדשים שמתחייב מהעלילה.
ושיותר יושב בז’אנר של מחזמר. זה מאוד מגרה אותי כי המגרה אותי
המוזיקליות הדיבורית והמוזיקליות השירית ואזורי הדמדומים
ביניהם. מאוד מגרה אותי. הוא הדין בתנועה.
מגרה אותי התנועה הבלתי מסוגננת של בן אדם, ואיך התנועה הזאת
מגיעה פתאום למצב של סגנון. וזה נהפך פתאום למחול. וכיו”ב,
דברים כמו מילה – איך גם היא מתגלגלת ואיך היא מתפתחת ואיך היא
משנה. ובכל זה יש המון גירוי ורק צריך איזשהו תקציבון בשביל
להתמסר לזה.
שאלה: השיר האחרון שבאלבום… “טוק טוק טוק על דלתי מרום”…
מאיר: כן?
שאלה: דלתי רקיע, שערי רקיע.
מאיר: איך שאתה רוצה.
שאלה: אוקי.
מאיר: אני חושב שמרום, רקיע, שמיים…
שאלה: טוב.
מאיר: …גן. משרתים לזה.
שאלה: יש לך שם קבוצה אחרת או… התווספו עוד נגנים לשיר הזה. מי
הם ולמה הם באו?
מאיר: כן. אז טוב, באותה תקופה שקיימנו את ההופעה ב”הארד רוק
קפה”, עבדתי עם להקה… הופעתי עם להקה שנקראה “זרעי קיץ”. זה
יזהר שבי בגיטרה, ונאור כרמי בבס וקונטרבס,
ובהתחלה יואב בונצל תופים, אחר כך היה ג’קי יעקב מאוטנר תופים.
וכשבאנו לעשות את ההופעה עם “קריזמא”, ידענו שלא נוכל להריץ עם
“קריזמא” הופעה שלמה. גם לא היה זמן לחברים להתארגן, ולבוא
ולהגיד… כאילו להניח את כל הדברים האחרים שהם עסקו בהם ולעשות
את זה.
אלה היו נגיעות של “קריזמא”, זה מה שיש בדיסק. ולהקת “זרעי
קיץ” שימשה מעין פותחן כעין להקת חימום, ולהקת סגירה. פתחנו
ב”זרעי קיץ” ועשינו כמה שירים של “זרעי קיץ”, נגיד שלושה או
ארבעה, ואח”כ עשינו על קטע של ליווי מוזיקלי, סיפרתי את הסיפור
של “קריזמא”, במין ראפ כזה, ואח”כ הזמנתי את להקת “קריזמא”
לבמה, ואז ירדו החברים של “זרעי קיץ”.
ואז עשינו את הופעת “קריזמא”, ואז “קריזמא” ירדה, ועלו חברי
“זרעי קיץ” והמשכנו.
והרבה זמן התלבטנו כי הכל הוקלט. בשיר האחרון-האחרון כשגמרנו
עם “זרעי קיץ”, הזמנו את “קריזמא” בשביל לעשות את Knocking on
Heaven’s Door עם שתי הלהקות ביחד. כמו איזשהו חתימה סופית של
הערב. וחשבנו שנוציא שני דיסקים. אחד של “קריזמא”, אחד של…
דיסק כפול כזה. התלבטנו בזה ארוכות.
אם היינו מוציאים שני דיסקים אז Knocking on Heaven’s Door היה
מתחבר ל”זרעי קיץ” דווקא. כיוון שבסופו של דבר, אחרי התלבטויות
ממושכות, הכרענו לטובת דיסק אחד, אז החלטנו לכלול את Knocking
on Heaven’s Door, את “טוק טוק טוק” בדיסק הזה.
בשביל שיהיה כאילו שני סופים. שתי גמירות. גם “לילה שקט” וגם
זה. ושמה יזהר שבי נותן ת’סולו שלו, ונדמה לי שבונץ המתופף
ונאור מנגן בס, וכל היתר, הקאריזמות, עושים מה שהם רוצים שם…
שאלה: טוב. יש לך שעות פנאי?
מאיר: אין לי מושג כזה. או שאני בפנאי טוטאלי. או שאני עסוק
טוטאלי, ובשני המקרים זה נכון.
שאלה: אבל מה אתה עושה בשעות הפנאי-לא פנאי?
מאיר: אין לי מושג כזה. כל מה שאני עושה זה עשייה.
שאלה: נכון, כי זה לא שאתה פקיד ויש לך מהשעה חמש עד למחרת
בשמונה, מה שנקרא שעות פנאי.
מאיר: נכון. אני טוען שגם לפקיד אין. הוא רק חושב שיש לו. ולוקח
את זה. אני טוען שכל עובד בכל ענף, כל אדם עושה למחייתו ועושה
לנפשו.
שאלה: …
מאיר: בקשה?
שאלה: התמזל מזלך לעולם? יש לך מזל ש… או שאתה פשוט כיוונת שזה
כך יהיה?
מאיר: מצוין מה שאתה אומר. לגבי מזל אני לא יודע. כי היו לי לא
מעט… נקרא לזה בורות ותחתיות שנפלתי לתוכם. אתה יכול להגיד עם
מזל כמו שלי, אם זה מזל, אז עדיף שלא יהיה מזל בעולם.
לא לא לא, חלילה, אתה לא תשמע מזה קובלנה או טענה. אני רק אומר
לך שאין לי מזל, אני לא חושב עליי כבר מזל או דברים כאלה. וכל
התפיסות שיש לי, או כל נקיטות העמדה או כל ההתייחסות שלי לחיים
זה כתוצאה מאנטי מזל. אלא שוב ושוב לחבוט את האף בתוך המציאות
הזאת, המציאות הזאת, הדלת הזאת, האבן הזאת, עד שאתה מתגבש
לעצמך.
לפעמים איזשהו משפט או… שקלטת, אולי ממורה דרך, למשל כמו בוב
דילן, תרם לי הרבה משפטים. הרבה. או יותר נכון לקחתי ממנו.
כמכווני נקיטת עמדה לגבי המציאות המוטרפת שבה אתה חי וכל הזמן
מנסה לפענח אותה בשביל למצוא את השינוי שלך, למצוא את עצמך.
אז כל מה שהצטבר אצלי, אני חושב בעבודה קשה בחומר ובלבנים, אין
פה שום נס חוץ ממה שביני לביני אני קורא נס, שבהחלט קרה לי לא
אחד ולא שניים. קורה לי כל הזמן. אם כבר.
אבל עמדתי להגיד לך שעצם היותנו יושבים אחד מול השני ומדברים
זה נס שאי אפשר, שקצרה יד אדם להסביר.
שאלה: למה? לא. אתה צודק שבאמת אני חוטא בזה שאני כבר התרגלתי
לתפוס את הדברים כמובן מאליו.
מאיר: בדיוק ככה.
שאלה: אני מודע לזה שאני לא בסדר.
מאיר: לא, אני לא אומר לך ש’תה לא בסדר. אבל… כי ברמה של התפקוד
היומיומי זה לא בריא לחשוב ש’בעצם זה נס מה שקורה לי’ כי נס זה
מצב נפשי אחר, ותודעתי אחר.
ש’תה אומר… זה מפעים אותך. אבל ביני לביני בהחלט מאוד יכול
להיות שהתרחש איזה סוג מסוים של נס. במקום שבו הייתי או במקומות
הירודים והנמוכים, שפה הייתי.
ובמקום המאוד מניח את הדעת שבו אני נמצא. ועם התחושה
שאיזשהי… כל הזמן אפשרות שיכול להיות או… אני רואה איך זה
יכול להיות עוד יותר עשיר, עוד יותר מגוון.
אני נזהר מלומר טוב או רע, כי זה משחק לכאן או לכאן. קצרתי
מלדעת איך זה בסוף נגמר אבל… ש… במסגרת המקום הקטן הזה, זה
יכול להיות עוד יותר גדול. ואני מקפיד עד כמה שניתן לא לשכוח את
התשעה באב הפרטי שלי. לא לשכוח לעולם, גם כשאני שמח ומרגיש שאני
עומד
על שתי רגליי ואכן סר מר המוות, וסרה הבהלה, והפחד, והטירוף,
והשיגעון, כולם… כאילו התקלפו ממני ונשרו, אני לרגע אחד לא
שוכח שהם אורבים לי מאחורי הפינה ובסיבובון קטן של הראש,
ובמהלכון כמעט בלתי מורגש מצידי, הם יכולים להתנפל עליי ולשטוף
אותי.
ממש כשם שהייתי פעם. תקוע בזה. נגיד.
שאלה: “על הפתח”… איך זה הולך?
מאיר: “על הפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו…” כן.
אז אני מתאמץ… הזיכרון של איפה שהיית, או נקרא לזה עבדות
מצרים שבה היית, או השעבוד או הבור תחתיות אפל שבו הרגשת שאתה
נמצא… שכאילו אי אפשר לרדת עוד יותר נמוך, ורק כשאתה עולה
ממנו אתה מבין שבעצם היית יכול להיות עוד יותר נמוך. )צוחק( אז
בכל הדברים האלה… אדם, לדעתי, חייב תמיד לזכור את זה. זה הטעם
שיכול לעזור לו לשלוט וכאילו להיות בעמדת “תמשול בו”. ו-“חטאת”.

שאלה: טוב. אז מה אתה מאחל לך, לעם, לארץ, לעולם?… לעת סיום?
מאיר: וואללה, הלכת איתי…
שאלה: …רחוק, הא?
מאיר: כן. לעצמי אני מאחל שזה יימשך ככה בדיוק. למי עוד אמרת? למה
עוד אמרת? לעם?
שאלה: לעם, כן.
מאיר: לעם אני מאחל שיתבגר, שיפסיק להאמין בפרסים, ויקנה מקרר רק
בגלל מקרר, נ ק ו – דה!
כמשל לנפש המאוד ילדותית שלנו כפי שהיא מתגלמת בפרסים אינספור.
עובדה ידועה היא, שמה
שגורם לבן אדם את הסיפוק הכי גדול ואת התסכול, או את העצב הכי
גדול, אנ’לא יודע עצב… אבל את התסכול, נקרא לזה לצורך ענייננו
– זה העבודה. איך היא מתבצעת.
כל מה שמסביב – כספים, חשבונות, עניינים, בלאגנים, זה עשרה
אחוז בקושי. והתמריצים למיניהם זה ילדותיות. זה ילדותיות.
שאומרים ‘בוא תעשה את זה ותקבל את זה’.
הם, כל מה שהם רוצים זה להיפטר מעוד מקרר. הם לא רוצים להציע
לבן אדם מקרר שיקרר לו ויעשה לו. מצדם תקנה את המקרר ותזרוק
אותו. רק תקנה אותו. זה ילדותיות.
מי שקונה מקרר בגלל מבצע – בגלל פרס – למשל, או שהולך לדעת
דברים על מנת לזכות בתחרות עושים את הדבר בגלל הדבר עצמו, שהוא
מספיק טריוויה, הוא ילד. כן, פרס ישראל למשל, בוא נלך רחוק, פרס
נובל. זה ילדותי. אנשים כבר לא גדול לעצמו, אלא הם עם עין אחת
לכיוון של הפרס. והם רוצים לקבל את הפרס בשביל הכבוד, בשביל
התהילה, וגם בשביל הפרנסה, זה אולי עושה כסף, פרס. שלושת האנשים
האלה שעמדו עם פרסי הנובל שלהם, ערפאת ורבין ופרס, נראו לי כמו
שלושה צ’יפנדיילים שמחזיקים ת’זין שלהם בחוץ. סליחה על הביטוי,
תמחק את זה. כי אני מדבר גם…כאילו, לא רוצה להקל חלילה בכבוד
יצחק רבין זכרונו לברכה, אבל כמו שהם נראו שם, ככה זה נראה. פרס
זה ילדותי. צר לי להגיד את זה.
וכל מיני פיתויים ובונוסים למיניהם שגורמים לך להסיח את הדעת.
בוא נרחיק לכת ונגיד לך, שקנסות, כל מדיניות ההרתעה, זה בלוף.
זה גורם ל… מסיט את האדם ואומר לו ‘אתה אל תיסע מהר בגלל שאתה
פוחד על החיים שלך. אל תיסע מהר בגלל שתחטוף קנס.’ זה היסח דעת
אטומי.
מהעיקר. העיקר הרי זה החיים שלך. יוצא שאנשים ילדותיים והם
מתים בגלל שהם לא פוחדים על החיים שלהם, כמו שהם פוחדים מקנס.
שהרי בן אדם, תשאל אותו הוא יגיד ‘אני אשלם עשרים אלף שקל קנס,
רק תשאיר אותי בחיים!’ במקום זה הוא פוחד מהשוטר יותר מאשר על
החיים שלו. כי אם הוא היה פוחד על החיים שלו, והיה לו יחס ישר
בעסק הזה, והוא ידע… היה יודע… הוא לא צריך שום שוטר שיזהיר
אותו שהחיים שלו יקרים לו, הוא יודע את זה לבד.
אבל אם נמצא שם כבר שוטר, אז הוא נכנס ללחץ, מאבד את הריכוז
שלו בכביש, והוא מועד לעשות תאונה. כל מי ששוטר הוריד אותו וקנס
אותו, שלח לכביש אדם עם ריכוז נמוך, עצבני שמועד לעשות תאונת
דרכים. וזה הכל בגלל הנפש הילדותית שה… שלטון הגננת ממשיך
ומקפיד לפתח בנו האזרחים על מנת שנשים דגש על הדברים הלא
נכונים.
הנה אני שומע שחנן פורת מציע לקנוס את מי שלא יציל… לא יעזור
לפצוע. פתאום אנשים לא יצילו פצוע בגלל שזה מצוות אנשים מלומדה
להציל פצוע, לא צריך לחשוב על זה, כל פרימיטיב יודע את זה. הוא
אומר ‘אל תציל ת’פצוע בגלל שצריך להציל פצוע אלא בגלל שתפחד
מקנס’!
היינו, יסתכל ימינה שמאלה, יראה שאין איש, יעזוב אותו! כי אין
מי שיקנוס אותו.
אתה יודע, כמו אתה עושה בדרך. ללמד אותך עד לאן מגיעה רמת
הגננות שתופס השלטון, חברי הכנסת האלה שהזכרנו, הממשלה…וזה
לרמה של ילדותיות עמנו הגיע. בא לי לבכות מרב זעזוע.
אני יודע שזה עם שלא יכול לנצח מלחמה. אני יודע שזה עם שיכול
רק להימלט על נפשו.
אחוז שבץ. הגזמתי, כמובן. אבל אין בגרות נפשית בעם. בחברה.
במידה מספקת.
אני מאחל בגרות נפשית.
שאלה: מאה אחוז.
מאיר: מה עוד אמרנו? העולם? כנ”ל.
שאלה: מאה אחוז. טוב אז…
מאיר: זה לראש השנה מיועד? השידור?
שאלה: לא, זה…
מאיר: אה, אמרת לי, יום שלישי.
שאלה: כן, ליום שלישי. טוב, אז תודה רבה לך מאיר אריאל על השיחה
הנעימה וה… כבדה, שהכניסה לבטן.
מאיר: )צוחק( תודה רבה לך.
שאלה: ושתצליח בתקליט החדש – “דלתות נפתחות מעצמן”…
מאיר: …ונשארות פתוחות. )צוחקים(
שאלה: תודה מאיר אריאל.
מאיר: תודה לך.

Comments Off on תמליל ראיון מטעם רדיו קול הכינרת
Categories: Uncategorized