רבדים April 2, 2012

השירים של מאיר אריאל מכילים לפעמים שכבות רבות, בהן נזרקים רעיונות
והקשרים לתחומים יותר נרחבים ממה שנראה על פני השטח. אריאל הוא
מעין Bard )זמר בארים נודד( עירוני מודרני, ושיריו מעבירים במרבית
המקרים סיפורים ‘מן החיים’. בפועל, מתחת לתיאור המציאותי חבויים
סיפורים נוספים, רעיונות ותפיסות בהן אריאל הופך וחוקר.

נסקור כמה מהשירים האלו. מרבית הפירושים הינם אישיים, אולם במידה
ונתנו ממאיר אריאל, יסומנו ב- .

בדומה להרבה דברים בעולם האינטרנט, דברים נוטים להתפתח ולהשתנות.
יתכן שמה שתמצאו כאן מחר יהיה דברים שונים ממה שמצאתם היום.
אשמח לקבל מכתבים ולהרחיב רעיונות או הקשרים הכתובים בדפים אלה.

על מה כל הכאב הזה?

על איזה כאב בדיוק שר מאיר אריאל ב- “שיר כאב”?

“שיר כאב” הוא השיר הראשון באלבום הראשון של אריאל. בין אם היתה
כאן הצהרת כוונות מודעת או אם לאו, הרי שהשיר מביא מייד לתודעה את
הנושאים הראשיים בכתיבתו של אריאל: יחסיו עם נשים, המתח הפוליטי
הישראלי, ובעקיפין – מוצאו של אריאל בתנועה הקיבוצית ומשם המשך אל
מיתוסים אבודים בחברה הישראלית.

“שיר כאב” שוזר בו שני מתחים בהם נמצא המחבר: העימות על ליבה של
אישה, והעימות מול האיש הערבי. אריאל תוקף אותם שני המתחים חזיתית:
האישה שהוא אוהב מתאהבת לה בצעיר ערבי משכיל. העימות שנוצר בין
השניים נושא רקע פוליטי, אולם לבסוף מתברר שהאישה היא המתמרנת את
הכוחות בשדה הקרב – ומכאן הכאב שב-“שיר כאב”. ולא מההקשר הפוליטי.

“תפסה לה צעיר ערבי משכיל
דווקא אחד שהיכרתי
אפילו ראיתי איך זה מתחיל
לילה אחד השתכרתי
הרגשתי איך שזה זוחל לי
מתחת לרגליים
ואיך שזה אוכל אותי
עד קצות הציפורניים.”

כבר מתחילת השיר הסיטואציה ברורה. אריאל מספר על “האשה”, בחוסר
פירגון המבוטא ב- ‘תפסה לה’ וממשיך בהשתכרות ותסכול. המשפט הבא
יכול להוציא כל פמיניסטית מכליה, ולמעשה אולי צריך לעצבן כל אישה
באשר היא:

“טוב, אני לא יכול להקיף אישה
שלוש מאות שישים וחמש מעלות
תמיד נשאר לה סדק דרכו
היא יכולה פתאום להתגלות.
לעובר שב בא ולוקח
כל מה שהיא רוצה לתת
היא רק חוטפת לעצמה
עוד רגע אחד רוטט.”

אריאל סוגר באלגנטיות את מרחב הזמן/חלל בביטוי המבריק “להקיף אשה
שלוש מאות ששים וחמש מעלות” ובכך מכסה את 360 המעלות שמסביב
לנקודה בחלל במשך 365 ימים בשנה. כאמור, אי אפשר לשמור על האישר כל
הזמן ובכל מקום. את הכוח המניע את האישה )ומלחיץ אותו כפי שראינו
קודם( הוא מייצג ב- ‘סדק’, ובסוף הבית – ברגע הרוטט, ובסך הכול מוביל
למסקנה )הכואבת לו כל כך(, שלתאבונה המיני של האשה אין גבול ברור.

“צעיר ערבי משכיל
עד קצות הציפורניים
צעיר ערבי שמסתכל
ישר בעיניים
מורה באיזה כפר במשולש
משתתף בבימת חובבים מעורבת
של המועצה האזורית שלנו
המעורבבת.”

העובדה שהצעיר הוא ערבי וחי במשולש נותנת לגיטימציה לקשר שלו עם
האשה, כביכול מבטיח שתשאר עם אריאל ולא תבגוד בו. אריאל זורק פה
דרך אגב את נושא המועצה האזורית המעורבבת. המשך קורות מאיר
והקיבוץ מתואר לפרטים בשירים אחרים באלבום ‘שירי חג ומודע ונופל’.

“היא ואני יוצאים כבר
די הרבה בעצם
איפה היא איפה פוליטיקה
היא עוד בכלל מוצצת.
משוגעת על תיאטרון
היא רק לא אחת מאלה
אבל אם יש איזה חוג בסביבה
אז למה לא אפילו עם אלה -“

אריאל ממקם במדוייק מהו טיב הקשר עם האשה, ונותן לספקות שלו לצוץ
בסוף הבית. “היא עוד בכלל מוצצת אצבע” מתקן אריאל את עצמו בהופעות
חיות – הוא לא מפרגן לאשה, שכן היא תמימה בפוליטיקה ואין לה שום דעות
מוגדרות, כך שהמשחק בבימת חובבים מעורבת אינו אקט הבעת עמדה
מוצהרת אלא, כפי שחושד אריאל, מטעמים מורכבים יותר.

“היתה הולכת למפגש
פעם בשבוע
וחוזרת עם איזה דש
באופן די קבוע
עם איזה התנשמות
עם איזה סומק על הלחי
מבטה החי היה דוקר אותי
לבכי.”

אריאל מצליח לגבש לעצמו מתח כלפי הצעיר הערבי המבטיח. החשד באשה
הולך וגובר ומתבטא בדקויות הקטנות שהוא תופס בהופעתה והתנהגותה.

“הזמינה אותי למסיבת השליש
הם הציגו תרגילי קשר
בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר
היא ענתה לו קשת.
היה באמת תרגיל יפה
הרבה מחיאות כפיים
צעיר ערבי שהכרתי
מסתכל בעיניים -“

אריאל מתאר את המופע כתרגיל טקטי. בעוד האהבה בין האשה לערבי
הולכת ונרקמת ללא אזכור ההקשרים הפוליטיים, ההצגה הינה מיצג לוחמני
– ‘תרגילי קשר’, ‘תנועה למגע’, רעיון ה- ‘קשת ומיתר’ שהוא כלי נשק, אולם
גם אסוציאציה מינית.

המשך הערב מוביל את אריאל ואת הערבי לעימות במרפסתו:

“אי שם במרחב
נבחו כלבים לירח
זזים אמרתי מאוחר
חכה אמר מה אתה בורח
אולי תשארו ללון אצלי
הציע במפגיע
אתה הרי כל-כך שתוי
אמרתי לו נגיע”

המתח מתחיל במשחק כוחות בין הערבי לאריאל, וממשיך בהתקפה ישירה
על לאומיותו של הערבי:

“לאן תגיעו הוא אמר
מביט בי בעיניים
החזרתי לו מבט
זרקתי ירושלים
זה לקח לו קצת זמן להביא חיוך
אבל הוא לא הזיז עין
אחר-כך הוא דיבר אלי
ישר אל תוך היין
ובסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית
יושב ערבי עם נרגילה
אפילו את זה מתחיל בסיביר
או בהוליווד עם הבה נגילה”

ההתקפה של אריאל מבוססת, כצפוי, על נושא ירושלים. הכוונה היא כמובן
להכניס את המתח הפוליטי לסיטואציה כדי לנסות ולהציל את היחסים של
אריאל והאשה ולהתחשבן עם הערבי על התנשאותו. תשובת הערבי מבהירה
לאריאל עד כמה המתח הפוליטי לא משחק כאן לבדו. אריאל עונה:

“אמרתי לו באידיש היא שופטת ביננו
בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות
עינינו”

התשובה מבטאת סוף סוף את התסכול האמיתי של אריאל. הוא מעז לאמר
לערבי מי שולט בענינים ועד כמה הם משפילים זה את זה על כבודה של
האשה… אולם העובדה שהתשובה נאמרת באידיש יוצרת כפילות מסובכת:
מצד אחד היא יוצאת נגד טענתו של הערבי )בסוף כל משפט שאתם אומרים
בעברית…( ומדגישה שהתשובה היא האמת, אולם מצד שני סביר שהערבי לא
מבין אידיש, כך שהתשובה רק מחדדת את הנתק ומחריפה את חוסר היכולת
לתקשר ולפתור את המצב.

סיכומו של השיר – אריאל והערבי אינם יכולים להתמודד, שניהם, מול כוחה
של האישה. אין ביניהם שפה משותפת אמינה ומקובלת על שניהם, והנתק
ביניהם הוא מוחלט ומבוסס על הקנאה לאישה ועל המתח הפוליטי שאינו
ניתן )ממילא( לגישור.

אז על מה הכאב? ה- ‘כאב’ שבשיר, למרות הכל, מבוסס על התופעה החוזרת
והנשנית שקורית לאריאל, כאשר אהובותיו מסגלות להן רצונות חדשים
שאינם נכללים בתוכניותיו המקוריות, ומשם הוא ממשיך לשתות ולתת
לכאב לאכול אותו עד קצות הציפורניים.

Categories: Uncategorized