מכתב פתוח July 7, 2010

היי אורי

)היי אפי גם כן. סליחה שהמכתב ממוען ככה לאורי, פשוט כתבתי
אותו בלשון זכר יחיד, ולא היה לי כוח להתחיל להעביר הכל לצורת
רבים. תקראי גם, ועוד נדבר.(

המכתב הזה הוא מכתב פתוח. בהתחלה חשבתי לכתוב לך, ואז לנסח
מחדש את הכתוב כדי לספר ליתר הקוראים של האתר. אחר-כך החלטתי
שאולי עדיף לפרסם את המכתב לכולם.

אתמול בערב יצאתי לאזכרה של מאיר במלאת 30 למותו, בקיבוץ
משמרות. נסענו מארק ואני, וגם שי היה אמור להגיע אבל בסוף נשאר
בעבודה )לחץ לחץ!(. האזכרה נקבעה לשעה שבע בערב, ונמסר לי
שאחריה תיערך מן הופעה – לזכרו של מאיר.

הגענו לפרדס-חנה בסביבות 19:00, ומשם המשכנו בכבישים עם החיצים
המורים לכיוון “משמרות/אגדת דשא”. לא הבנתי מה זו בעצם “אגדת
דשא” עד שהגעתי למקום. מדובר בכר דשא רחב, מוקף עצים ובמרכזו
בריכת שחיה. אל הגינה הזו מוביל שביל )שביל בטון קיבוצי שכזה(
מבתי הקיבוץ, ויש לה, לגינה, גם ‘כניסה ראשית’. “אגדת דשא” משמש
בדרך כלל כגן אירועים, והפעם היה מלא בשורות של כסאות שהשקיפו
על במה קטנה.

מוזיקה משפיעה על חיינו בכל שלב. מגיל הינקות, מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיינו, גם אם איננו מוזיקליים במיוחד. גם בחתונה שלכם, למוזיקה השפעה מכרעת על הצלחת האירוע. כי בינינו, הזמנות לחתונה הן לא הכל!

בית העלמין של משמרות נמצא פחות משתי דקות הליכה מ-“אגדת דשא”.
זוהי בעצם גינת ירוקה קטנה בתוך חורשה יפה, ובה עשרות בודדות של
מצבות. הגינה הייתה מלאה אנשים שהקשיבו לדברי ההספד. מאיר היה
בן 57 במותו, אבל הנוכחים בגינה היו בני כל הגילים. כשנגמרו
ההספדים ניגשו האנשים אל הקבר. ניגשנו גם אנחנו. המצבות שבבית
העלמין בקיבוץ אחידות. אלו מצבות אבן בהירות, פשוטות מאוד ויפות
מאוד. הקבר היה מוקף זרי פרחים. זרים פשוטים, ארציים, אישיים.
על המצבה נכתב )אני כמעט בטוח, אני עוד צריך לשאול את מארק אם
אני זוכר נכון( – “יצאתי לשאוף קצת רוח”.

חזרנו אל “אגדת דשא”. בכניסה חולקה חוברת. החוברת )בעיצוב נהדר
של מנחם רגב, כתובה בפונט של המילים בדיסק “זרעי קיץ”( הכילה
מילות שירים, טקסטים שלא מצאו עדיין מקום, קטעי סיפורים
ומכתבים, וכמה ציורים וצילומים. בתוך הגינה חיכו לקהל קנקנים של
יין אדום שבהם שחו פלחי תפוחים.

קצת אחרי השעה שמונה בערב החל הטכס. הבמה הוחשכה, ואז נשמע
הקול של מאיר ברמקולים, אומר דברי הסבר… “אני מיד מתחיל”.
היתה זו הקלטה של הופעה חיה של מאיר. האורות הציפו את הבמה
הריקה. הבמה הייתה של מאיר, והשיר שביצע, לבד על הגיטרה, הלך
בערך כך…

אף אחד לא יודע
אף אחד לא מבין
אם ‘תה פתאום תופס ת’עצמך לדעת ביודעין
אתה יודע ביודעין…

‘תה שום דבר לא תופס, לא מבין
‘תה יודע, גם אני לא מבין
‘תה מבין ‘תי?

‘תה מבין ‘תי?!

מאיר, כמה מצמרר, סיים את השיר. תפסנו את עצמנו לא תופסים,
יודעים – ביודעין. מאיר כבר לא פה, אבל רוחו עדיין שורה ביננו.

Categories: Uncategorized