מי רצח את ארול July 17, 2011

מי רצח את ארול?
מאת אופיר צוובנר

“ארול” הוא אחד השירים הייצוגיים ביותר של מאיר אריאל. השיר, שהופיע
באלבום השלם הראשון של מאיר, הגדיר במשך שנים את הקהל שנמשך מיידית
לשירה של מאיר: מבחינה אמנותית מדובר בטקסט המושר/מסופר, עם נארטיב
עלילתי שמציג סדרה של סיטואציות, ועם חידודים לשוניים מרתקים
)”פיהוקים מקיר לקיר”, “אשתו של יהודה נון התמנונית”, “הוא מתמגנט
בחשיכה”.( מבחינת ההקשר החברתי והגאוגרפי, השיר סובב קיבוץ או מושב,
משדר תחושת מיניות חופשית, ובעיקר – מעביר זיקה אוהדת לעישון )או
יניקת( העשב המתוק.

אני מוצא שאותו רובד ראשון של השיר, הרובד הגלוי שמדבר על עישון
גראס, על מיניות, בגידות ומכות, ובכלל על החריג כעל גיבור עלילתי –
כל אלה ראשוניים ומקוריים )אולי אף בשירה העברית?(, ומן הסתם יצרו
למאיר אריאל קהילה של אוהדים. האהבה שלי לשיר “ארול” היא דוקא לרובד
הנסתר, שדבר קיומו מתגלה מניתוח המבנה של השיר.

על פניו “ארול” הוא סיפור ששוטח סידרה שלמה של עובדות ומסיים בתוצאה
הבלתי נמנעת )מותו הבלתי נמנע של החריג שמהלך על חבל דק( – אבל למעשה
מכיל משמעות נסתרת מהקהל )הן זה שבסיפור והן זה שמקשיב לשיר(. השיר
מספר לכל אורכו, בגוף שלישי, על ארול, הרגליו והרפתקאותיו, על כך שכל
הנשים היו מאוהבות בו, ועל כך שכל הגברים )חוץ מאחד, שהוא כנראה
ההומו הראשון בשירה העברית המודרנית( כעסו עליו מאותה סיבה בדיוק.
למעשה לא כל השיר מתייחס בגוף שלישי אל גיבוריו; אני מתכוון רק
לשלושת חלקיו הארוכים )הממוספרים א’, ב’, ג'( – 76 שורות.

ואז באות 6 שורות שבהדרגה הולכות ויוצאות מההקשר הקודם של השיר; בשש
שורות אלו המוקד של השיר עוזב את ארול ומתקרב אל שתי דמויות שאינן
בהכרח מוכרות לנו עד כה:
היא הבינה זאת ממילא,
גם בלי מבטי שני אלה
היא ראתה את זה מזמן
היא אהבה אותו, אז מה

ה-“היא” הזו, אם לקשר ל-“היא” הקודמת שצויינה בשיר, היא אולי רוחיק
)שבאה בגמגום חנוק(, אבל זה לא ממש משנה. מה שכן משנה זה שבמשך 3
וחצי שורות המוקד מסיפורו של ארול עובר לסיפור האהבה של בחורה אחת,
שכאבה את מותו.

הסוף של השורה הרביעית הוא “אז מה”, וזה קצת מטריד – למה שמישהו
יגיד “אז מה?” על אהבתה של מישהי, ומי הוא אותו אחד שטוען “אז מה?”.

מה שיותר חמור הוא מה שבא אחר כך, כאשר בשתי שורות הבאות מתגלה
פתאום שיש “דמות מספר” בשיר על ארול:
בכיתי גם אני איתה,
אני, מי שאהב אותה.

כיצד, פתאום, מתגלה דמות המספר בשורות האחרונות של השיר? מאיפה הגיע
פתאום? שימו לב כמה מטען מביא המספר בשתים וחצי שורות: הוא פוסל, הוא
אוהב, והוא בוכה. אחרי שהקדיש לארול 76 שורות הוא אומר “אז מה” על
אהבתה של מישהי אליו; אחר כך הוא בוכה )אבל על מי בעצם?(, ואחר כך
הוא מצהיר על אהבתו )למישהי שהוצגה לראשונה באופן אישי רק ב-6 השורות
האחרונות(

וכך, אחרי 76 שורות עמוסות סיפורים על אחד ארול, באות 6 שורות
ומספרות מהר-מהר, לפני שיגמר השיר, שבעצם יש מספר בשיר, שהוא מאוהב
במישהי, ושאותה מישהי מאוהבת במישהו אחר, ושאהבתה של האחת לאותו ארול
היא מבחינתו סתם שבסתמים.

אולי מי שקרא את מה שכתבתי ב-“מילון אריאל”, מכיר את דעתי על השיר:
המבנה של השיר הוא של הכנה ואז טוויסט. רוב השיר הוא הכנה עלילתית
שנותנת רקע על בחור שמראש היה “מועד לפורענות” )אחרי שכמעט נהרג
מכדורי שומר או מנפילות חוזרות ונשנות מהעץ( אבל מצד שני הביא אחריו
שונאים לא-מעטים. בהתחשב בבניה המקדימה, הרי זה צפוי שארול, פרפר חסר
אחריות שכמותו, ימות מתישהו בקרוב. ששת השורות האחרונות של השיר
נותנות טוויסט – פתאום מסתבר שגם למספר יש אינטרס )הבחורה שבכלל
מאוהבת בארול(, ואחרי שסקר את העובדות והבין עם מי יש לו עסק )ארול
טיפוס קצת אובדני( החליט כנראה לחבר את הגורמים ביחד ולדאוג שארול
יחסל את עצמו בתאונה, כדי לזכות לקבל את הבחורה. או במילים אחרות –
השיר הזה הוא לא על ארול, אלא על תעלומה כמו-בלשית, “מי רצח את
ארול”.

ואם יש ספק לגבי “מי רצח את ארול”, הרי שאין ספק: מאיר אריאל בדה
לנו את ארול )שהיה, במידה רבה הוא עצמו(, ודאג בהצלחה רבה להרוג במו
ידיו )או עטו( את מי שברא.

Categories: Uncategorized