הדשא של השכן ירוק יותר March 22, 2012

ההקדמה ל-“טרמינל” מתוך מופע “זרעי קיץ”,
פסטיבל בריזה, אשקלון 1995

אשמיע לכם איזה קטע מתוך מחזמר בלתי מותחל – בלתי גמור, אבל
מתרחש באמצע.

כמו שנהוג במחזמר יש תפאורה מרהיבת עין, צבעים עזי מבע כגון ירוק
בוהק, תכלת מסנוורת, שפריץ-שניים אדום, שלולית בז’. איפה אנחנו?
בקיבוץ.

והנה אתם יודעים שלכל חבר בקיבוץ יש פיסת דשא על יד הבית. אתם
ודאי גם מכירים את הפתגם: הדשא של השכן ירוק יותר.

אני הייתי מקפיד על זה; שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר.
שלא יידמה לי שאני שואף למשהו שיש לשכן שלי שאני נורא רוצה – לא!
הדשא של השכן שלי ירוק יותר, נקודה.

מה הייתי עושה? הייתי מצהיב את הדשא שלי ליתר בטחון. איך הייתי
משיג את האפקט המדהים? הייתי מצמיא את הדשא שלי. וכך הדשא שלי
נהיה ירקרק ושרוע, והדשא של השכן שלי מה-זה-ירוק…? שחור! הוא
היה משקה אותו, הוא היה מדשן אותו, היה עושה לו ת’ציפורניים… כל
עשב היה עומד אצלו דום מתוח, שפיץ, דוקר את הכחלחלה. ואצלי? –
גרסה רפויה – מה שהיית אומר באנגלית Soft Version – ירקרק ושרוע.

אבל מה, אני הייתי יוצא מהבית לעת ערב, הייתי מסתכל על הדשא שלי,
הייתי מסתכל על הדשא של השכן שלי, והייתי מבסוט! הדשא של השכן שלי
ירוק יותר. אני – בסדר, לפחות כלל אחד בחיים אני מחזיק אחד-לאחד.

כך עוברים עלי יומיים-שלושה של הרגשת ‘בסדר’. בינתיים הדשא שלי
זוחל מירקרק לצהבהב, מצהבהב לצהוב… מצהוב לחום. וזה מתחיל לעצבן
את השכן, בני, חבר מסור מהשורה, שאם יש ספק מי פה חקלאי יותר טוב
– אז אין ספק: בני חקלאי יותר טוב, הדשא שלו ירוק יותר. אבל דשא
חום? זה כבר פצע על הלחיים של הקיבוץ, כפי שאפשר להגיד…

וכך בא אלי, יום אחד, בני ואומר לי: “מאיר )במלרע(, תראה איך
הדשא שלך נראה. ה- ‘אה’ זה בשביל ה- ‘פה’: לא צבע, לא צורה, זרוק
עליו טיפת מים, גרגר דשן כימי, ותראה איך שהוא…”

…’תופס צבע’, הוא התכוון להגיד לי, כשהוא צובט לי בלחיים. אני
מעיף לו את האצבעות מהלחיים האפרסק שלי, ואני אומר לו: “לא בני,
אני עושה את זה בכוונה.”

הוא אומר לי: “מה, אתה רוצה להגיד לי שאתה חוסך במים?”

אני אומר לו: “בני, אני חוסך במים? אני מזל דגים, בני! אני לא
נרדם בלי קלטת עם פכפוך מים חיים ונוזלים מלבנון. לא! אני רק
מקפיד שהדשא של השכן שלי יהיה ירוק יותר.”

ואז אני רואה את הבארות השחורות של הזעם באישונים שלו מתפרצות
החוצה, שוטפות אותי בשתיקה אבל בזעם. אני יודע למה הוא כעס עלי:
למה אני הייתי בכלל הזה אחד-לאחד; הדשא של השכן שלי ירוק יותר.
אבל את בני, חבר מסור מהשורה, העפתי מהכלל הזה כי הדשא של השכן של
בני תמיד צהוב יותר עד חום. וכך מוצא את עצמו בני, חבר מסור
מהשורה, מחוץ לכלל – לא משנה – כלל כל שהוא. והוא עוד מתעב
חריגים.

“תשקה את הדשא!”

אני אומר לו: “לא.”

הוא אומר לי: “תגיד, ‘תה נורמאלי?”

אני אומר לו: “לא! היי, מה אתה חושב שאני לא נורמאלי להיות
נורמאלי? אני לא נורמאלי!”

ככה אני מבסוט מההברקה שלי, כמו שאתם, אני רואה )הקהל מתמוגג(,
אבל בני בכלל לא היה מבסוט. יצא לי מהתמונה ואולי שתי דקות עברו,
שלוש… טלפון מהמרפאה: “תבוא דחוף.”

אני בא למרפאה, כל וועדת בריאות, שני נציגים מהמזכירות, שניים
בלבן שלא הכרתי, אומרים לי: “מאיר )במלרע(, אם אתה רוצה להתאשפז,
מבחינתנו זה…” )מחווה בידיו לצדדים בתנועות גלים, “זה בסדר”(

לפעמים, אתם יודעים, במחזמר, לא משלימים את הביטויים, אלא
בתנועות של כוריאוגרפיה.

אם אתה רוצה להתאשפז, מבחינתנו זה…. )תנועות ידיים( או משהו
כזה בכל אופן.

אני שואל: “מה חברים? מה רוצים חברים מחבר?”

אומרים לי: “השכן שלך אומר שאתה אומר שאתה לא נורמאלי.”

אני אומר להם: “נכון, מה אתם חושבים שאני לא נורמאלי להיות
נורמאלי? אני לא נורמאלי!”. את זה, אני מודה, צעקתי.

אז ראיתי שהם עשו סימן לשניים בלבן ותוך אולי שניה-שניותיים
שקעתי בערפל ענוג צמרירי ורך, ורדרד, נטול הכרה, נטול עשתונות,
נטול מחשבות, נטול נטולות, והתעוררתי במוסד לשיקום.

וצריך להגיד לכם, לא היו לי ימים טובים בחיים כמו הימים שעשיתי
במוסד לשיקום.

כל פיפס שלי היו רושמים. כל תנועה שלי היו מתייחסים. אני רק
הייתי עושה “אה” היו רצים אלי שניים. בשפיות הייתי יכול לצעוק
שעות “תסתכלו אלי” ואף אחד לא היה – מה – כלום. במוסד לשיקום כל
פיפס שלי היו רושמים. אפשר להגיד – עשיתי חיים משוגעים. כל-כך טוב
שחשקה נפשי לצאת, לראות אם זה באמת זה לפני שאני חותם קבע.

אז עשיתי את עצמי שפוי, לא פרוייקט מי-יודע-איזה. הלכתי למבדקי
שפיות. שאלו אותי, בין היתר, “כמה זה?” )מחווה בידו ארבע אצבעות
פתוחות מעלה ובוהן מקופלת פנימה, אבל מטלטל את היד מצד לצד(

חשבו שתפסו פראייר, אבל אני משהו בפיזיקה עוד זוכר. התחלתי
להתרטט עם זה, לתפוס עם זה יציבות )מטלטל את הראש(, וזה שקשק לי
קצת את האפורים-הלבנבנים שלי, ואיבדתי את הריכוז. אז זרקתי ניחוש:
3.7

הם מסתכלים ואומרים: “קרוב, כל הכבוד! כל הכבוד, קרוב!”.

Categories: Uncategorized