אודי אריאל January 31, 2013

אודי אריאל מריץ מזה זמן מה מופע שנקרא “מעולמו של
מאיר אריאל”, בו הוא שר שירים של אביו, עליו השלום,
ומתבל בשירים משלו. ביום חמישי, בגן שמואל, הוא
יחנוך גירסה חדשה למופע שיורכב משירים שלו בגיבוי של
שירי אביו. במלאת שנתיים למותו של מאיר, אודי מדבר
על השירים של האב, השירים של הבן ומה שקורה כשהחיים
שרים את המתים.

מתי התחיל החיבור שלך לשירים של אביך?

זה התחיל כשהייתי בכיתה ה’. אבא הסתובב בארץ עם “מסע הבחירות
של מאיר אריאל” וההופעה הראשונה היתה בעכו. אחי שחר ואני יצאנו
לסיבוב בעיר וכשחזרנו ההופעה כבר התחילה. אחלה מוזיקה התנגנה
מהבמה. שאלתי את שחר “מי זה?”, והוא אמר “אבא”. שם, לראשונה,
התוודעתי. במהלך השנים שמעתי אצל חברים עוד תקליט שלא הכרתי,
עוד שיר מהעבר, ככה העמקתי את ההיכרות שלי עם היצירה שלו. הרבה
גילויים היו בתקופה שלפני מותו ובעיקר בתקופה שאחרי. אני מניח
שבחייו, לשמוע תקליט שלו היה הרבה פחות מרגש מלהיות לידו.

איך זה שדווקא אתה, בהופעותיך, מצטייר כנושא הלפיד? שחר היה
מעורב בהפקת כמה אלבומים, שירז ציירה את החוברת של “זרעי קיץ”
ותרצה היתה – כפי שמאיר נהג לומר – “המנכ”לית הכללית של תשלובת
חיי”. אתה, בעצם, לא היית קשור, מעשית, ליצירתו.

קודם כל, נושאת הלפיד האמיתית היא תרצה. לצידה כולנו – שחר,
שירז ואני – ממשיכים את מאיר מתוקף היווצרותנו ובפועלנו, כל אחד
בתחומו. אני התחלתי להופיע מתוך רצון לעשות משהו עם השירים שלו.
הופעתי לראשונה ב”היינקן הבימה קלאב” בינואר 2000 ולא תכננתי
להמשיך עם זה. אבל ההופעה היתה טובה והחלטתי להמשיך עם זה, בלי
המחשבות של דגל או לפיד או המשכיות. רק לעשות את הכיף שלי, בלי
המשקל של ממשיך הדרך.

זה מעיק עליך?

לא, כי למדתי להתמודד. חשבתי בהתחלה רק לנגן ולשיר, אבל אנשים
התחילו להראות לי שיש לזה עוד השלכות מעבר לרצונות שלי. ואני
מתמודד איתן. ממשיך הדרך – הלוואי ואצליח.

יש שירים שלו שאתה לא מבצע מתוך עקרון?

לא. אבל יש כאלה שאני לא מסוגל לבצע, טכנית. אין לי רתיעה
משירים, יש לי הסתייגויות שנובעות מפרשנויות. כלומר, כשאני שר
אני מנתק את השיר מהאירועים שיצרו אותו. השיר חי עבורי עכשיו,
כמו שהוא, ואני מבצע אותו עכשיו, כמו שאני.

ספר קצת על השירים שלך.

כל אחד בא ממקום אחר ולוקח למקום שונה. “השואל המצוי” בא ממצב
של דיכאון מתמשך של חזרה לאזרחות אחרי 3 שנות שינה בצבא. “מה
עוד נותר” מגיע מבוקר שבו קמתי וראיתי שאני במצב קיומי קשה. לא
סתם מבואס, אלא שממש לא קל לי בחיים. אני חי ומנסה לשרוד, אבל
שגם יהיה לי טוב. ועל זה אני כותב.

אתה כותב כמו אביך?

אני מנסה שלא. יש לו סגנון משלו, וכמה שאנסה לכתוב כמוהו – לא
אצליח. אם אצליח בסוף ימי להוציא שיר אחד שידמה לשיריו מתחילת
דרכו – דייני. אין לי מה לנסות לשחזר, יש לי מה לחדש. מצד שני,
אני לא מנסה להתכחש לו, למרוד, להתרחק. אני מנסה ללמוד ממנו
ואני רוצה לחדש. אני לא יכול להמשיך בנקודה שבה הוא הפסיק, אבל
אני מקווה להגיע אי פעם לנקודה הזו.

מהשירים שלך ניכר שיש לך גישה מיוחדת לשפה, כמו למאיר.

נכון. אני הולך ומתמכר. ולא סתם, אלא מבחירה. פעם הייתי מאד
חלש בזה, כיום אני רוצה ללמוד ניקוד, בניינים, לכל אלה יש תפקיד
במשמעותה של מילה. השאיפה שלי היא להגיע למצב שלא אומר משפטים
אשר בסופם אצטרך לשאול “ת’ה מבין ‘תי?”, שתהיה משמעות ברורה לכל
מילה. אני לא יודע מה זה “אחלה”. כל מילה שנכנסת משפה זרה לתוך
שפתי מאלצת אותי לפעול ללא מחשבה. וחבל לי שאנחנו משלבים
בעברית, שאין עוד שפה כמוה, גם אנגלית, ערבית, אידיש, ולפעמים
גם ספרדית וצרפתית. לכל מילה יש שורשים, מקורות. המילים הן
התקשורת הגשמית היחידה שיש לנו. המילים מגשימות את הרוח. אם
מזלזלים בזה, אם מוציאים את טוהר המילים, משחיתים אותן – תוקעים
גולים עצמיים.

מעבר להופעות, תוציא דיסק?

בהתחלה חשבתי שהקלטה גומרת את השיר. אתה עושה אותו ומנגן אותו
ושומע אותו כל כך הרבה פעמים – עד שהוא יוצא לך מכל החורים, מכל
הנקבים ומכל החלולים. אתה מתעכב על כל שניה וכל תו בו. כיום אני
חושב קצת אחרת. הקלטה יכולה להיות עבודה מאד מלמדת. מרוב
התייחסות לשיר אתה לומד אותו כל כך טוב עד שהוא נפתח לך מחדש
ואתה יכול לעשות אותו בהופעה בצורה אחרת, שלמה. אז כרגע מוגדרת
אצלי בראש שאיפה שמתורגמת למעשים: להקליט, לשחרר לרדיו ולהוציא
דיסק.

ויש התעניינות מסביב?

יש התעניינות מסויימת, יש זמזום.

מה תאמר לאותן נשמות טובות שיאשימו אותך בניצול היצירה של מאיר
לטובתך?

כבר אמרו לי את זה, לא פעם ולא פעמיים. אבל אני זוכר בדיוק
מאיפה התחלתי את כל הדבר הזה. לא היתה כאן שום כוונה לרכב על
גל. התחלתי את זה מתוך הכיף האישי שלי ומתוך הרצון להבין את
השירים של אבא ולהעביר אותם הלאה. ואני אומר: נשמות טובות, תודה
רבה על שאתן מראות לי את המשמעויות האלה, שאתן גורמות לי
להתמודד בעצמי עם מחשבות שקיימות בחוץ, שאתן גורמות לי לבדוק את
מעשי ואת טוהר מחשבותי. הרי אם אבא שלי היה זורע שדה ובעת הקציר
נופל למשכב, מי היה קוצר? מי היה מוכר? מי היה אוכל? מה, נשאיר
את השדה שירקיב? שיאבד? שיחרב? זו בכלל לא זכותי – זו חובתי. אם
המשפחה לא תמשיך את מה שאבי עשה, הכל ירד לטמיון. אני עושה את
מה שכל בן צריך לעשות. בן שלא ממשיך את מעשי אביו, לא הולך
בדרכו – בעצם מורד בו. אבא שלי עבד בשבילי כמו שאני אעבוד בשביל
הבן שלי. בכלל, כל הנושא של יחסי הורה-ילד זה משהו שאני חוקר.
קיבלתי סטירה מאבא בשיר “אף אחד לא יודע”: “איך אתה לא שומע /
את שתיקת ההורים / עד שת’ה פתום תופס ת’צמך / צועק על הילדים /
אתה צועק על הילדים / מה יש תפסת אותם בשקרים / שתפסה אותך
שתיקת ההורים”. כלומר, תפסת את הילד שלך משקר – צעקת עליו. הבנת
שלא טוב לצעוק עליו – שתקת. שתקת לו על השקר – הבנת למה ההורים
שלך שתקו כל כך הרבה, כמה אתה שיקרת להם. שיקרתי הרבה, ממודעות
או שלא ממודעות, ואבא שלי שתק. מסתבר, שהוא עלה על זה ששיקרתי
עוד לפני שאני הבנתי את זה בעצמי. וזו הסטירה שהשיר נתן לי. אז
בכל מה שנוגע ליחסי עם אבי – זה מקום פרטי, ואני מאמין שיש
לאנשים מספיק דברים לעשות חוץ מלהתערב ולומר לי שלא ללכת בדרך
אבי. ואגב, ללכת בדרך הזו – זה אולי הדבר הכי קשה שאני יכול
לעשות.

Categories: Uncategorized