מילון אריאל February 25, 2015

album3

עדכונים אחרונים:
אז במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה
אינטרקונטיננטליה
בס בבלון
בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה
יונתי בחגווי הסלע
כל הכאבים מלבינים
המרגל שהתרגל
משפט מפתח
רוממה
רעננה
שלוש מאות שישים וחמש מעלות
שלחייך
שץ
תרגילי קשר
אאוטיות מיידית של איניות כפייתית
“והנה נחיל של אייטמים, סלבריטים, סמול-טוק שוארים, ביג פארט בלוארים, אגו
סטריפרים, בודי טריפרים, במעוף מדרינק לדרינק. זהו שיר בלי שם במתאר את האאוטיות
מיידית של איניות כפייתית”
מתוך: תקציר שירי החורף הבא – זרעי קיץ
התיחסותו של מאיר אל הנפשות הפועלות ב-“בוהמה” של “המדיה”. הבית
בשיר כל כך מונומנטאלי עד שהוא מובא כאן במלואו.

ראו גם: דן שילון, אחלה בחלה

אז במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה
“וגם היתה לי בחורה קצת פראית קצת לא ברורה, אך לא הגיע לה שאשתגע – אז במכונית
שכורה הרסתי לה את הצורה, ועכשיו אני מתגעגע”
מתוך: נשל הנחש – ירוקות
מדובר באחת מהשורות הסתומות ביותר בשירה של מאיר; עשרות חובבי מאיר
העבירו מאות שעות בנסיון לפענח את המסר.
1. תרצה אריאל מספרת שמאיר היה נהג גרוע באופן יוצא מן הכלל, חולם
וממציא שירים בזמן הנהיגה. אחרי שעזבו את הקיבוץ נהג להחריב את
מכוניתה של תרצה )אשת עסקים עסוקה( באופן קבוע. פעם כשעבר חודש בלי
ביקור במוסך התקשר המוסכניק לבדוק שהכל בסדר. תרצה נאלצה פעם אחר
פעם לעבור למכוניות שכורות, ואילו מאיר החליט, לאחר שצבר
נקודות-יתר, להפסיק לנהוג כליל. ומי הנערה הקצת-פראית-קצת לא
ברורה? זו כמובן תקוה… אה – תרצה.
2. מכונית שכורה יכולה להיות משחק מילים למכונית הנהוגה בידי נהג
שיכור. ההשתכרות – ציון לייאוש מהצורך להמציא את עצמך מחדש, כפי
שמתואר בשיר.
3. הסיפור על הבחורה הפראית והלא-ברורה אינו משתלב בקלות ביתר
השיר, ולכן הוא מזמין פרשנות מרחיקת לכת מעט. בשיר “שיר כאב”, יש
אנלוגיה בין משולש רומנטי ליחסי ערבים, יהודים וארץ ישראל – היא
האשה. לפי האנלוגיה של ארץ = אשה ניתן להסביר את הבית כך: לבן-אדם
היתה ארץ ישראל, ארץ שיש לה אופי, אורח חיים וטבע שהם קצת פראים
וקצת בלתי ברורים – ארץ בעייתית ותובענית.לא הגיע לארץ הזו שיושביה
יתפרעו עליה. הבן אדם, במכונית שכורה )תרבות שאולה מארצות ניכר,
מדינה ריבונית עם כנסת שצורת השלטון שלה שכורה מהשלטון הבריטי
ומגובה באומה אמריקאית גדולה( הוא הרס את הצורה לארץ )עם מלחמות
פנימיות וחיצוניות, החרבת הטבע, מתיחת גבולות וכבישים, אמריקניזציה
של התרבות( ועכשיו לא נותר לו אלא להתגעגע )לימי מלכות דויד,
למשל, נשל קדום של הנחש(

אחלה בחלה
מתוך “אחלה בחלה קוקטייל פארטי”, שם מופע הסולו של מאיר בסוף שנות
ה-90. ה-“קוקטייל פארטי” הוא הגזמה פרועה )מהולה באירוניה כלפי
ערבי בידור המוניים( שכן מדובר אחרי הכל בהופעת סולו מינימליסטית,
המבוצעת בפאבים קטנים שבהם ניתן להזמין בעיקר בירה. העיקר שהאווירה
מוצלחת.
“אחלה בחלה קוקטייל פארטי” הוא דוגמא יפה לשילוב מילים משפות שונות
שמאיר אהב ליצור.

ראו גם: דן שילון, אאוטיות מיידית של איניות כפייתית

אינטואיציה
“אינטואיציות יוצאות לגשש באין פשר”
מתוך: חבית הדגים – שירי חג ומודע ונופל
צריך הרבה אינטואיציה כדי לקרוא ולהבין את השירים של מאיר. השירים
והרעיונות של השירים באים מהאין-פשר, לא הכל הגיוני ומובן,
והאינטואיציה מחברת את המרכיבים אל השיר השלם.

ראו גם: חבית הדגים

אינטרקונטיננטליה
“וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן, וכאן”
מתוך: טרמינל לומינלט – שירי חג ומודע ונופל
נמל התעופה הוא השער לחוץ-לארץ, ויש בו מין ‘ריח של חו”ל’ שתופס את
המבקר בו ומגרה אותו. משמעות מילולית למונח תהיה “בין-יבשתיות”,
אבל אריאל משתמש באנגלית מעוברתת ומבטא בעזרתה תחושת כמיהה
ישראלית-אופיינית לחו”ל. באופן דומה, גם הפזמון של השיר הוא עירוב
של שפות לועזיות המבטא ערגה.

ראו גם: טרמינל

אקליפטוס עוג / אקליפט ענק
“הרחק הרחק עומד לו אקליפט ענק”
מתוך: בסוף מצאו אותו זרוק מתחת אקליפטוס עוג אחד – ארול
עץ אקליפטוס גדול מספיק שהאפשרות ליפול מאחד מענפיו מעלה אפשרות של
מוות. כפי הנראה, המספר הרג את ארול. המניע רומנטי: המספר אוהב את
רוחיק, אבל רוחיק אוהבת את ארול. המספר ידע שכולם דואגים שמה ארול
ייפול מהאקליפטוס הענק, וכדי להיפטר מארול בקלות ובלי להיתפס הוא
גורם לו ליפול מעץ שכזה. הרמז לכך מתברר בסוף השיר – “היא ראתה את
זה מזמן, היא אהבה אותו, אז מה, בכיתי גם אני איתה, אני מי שאהב
אותה”.

ארץ מדבר
“אהובתי היא כמו ארץ מדבר – דוקרת כצור, צורבת כעקרב”
מתוך: מים מתוקים – זרעי קיץ
בשיר דימויים שלקוחים מעולם המדבר; עולם שהמים המתוקים הם הכרח כדי
לשרוד בו. הצור, העקרב ורוח הקדים הם סממנים שלקוחים מארץ ישראל.
המדבריות בישראל ובארצות דרום הים התיכון מאופיינות ב-“צרירים”
)חמאדות, בערבית( – אלו אזורים משטחיים שבהם החול מעורב בחרסית,
ועל פניהם משטחי אבן צור שהם שריד לשכבת צור. אבן הצור היא אבן קשה
מאוד ושבירה, אשר שבריה חדים מאוד – שבר צור חד יכול לחתוך צמיג
הנוסע עליו – ומכאן “דוקרת כצור”.

ראו גם: רוח קדים קרה

בטנים ותחתים
“בטנים במטבחון, תחתים בקבינט, אין זכר לריח מדווחת הז’נט”
מתוך: בטנים ותחתים – מודה אני
אלגוריה לפוליטיקאים/חברי כנסת שמשעממים את עצמם ואת בוחריהם בעודם
יושבים על ישבנם בכיסאותיהם המרופדים )בקבינט הביטחוני( ומנפחים את
כריסם )במטבחון הפוליטי(, ומשתעשעים ברעיונות הרי גורל בלי יכולת
אמיתית להחליט ולבצע )”אולי משאל עם, באמת אולי משאל עם”(

ראו גם: דמוקראסי, נרקומן ציבור

בלע

ראו: יונתי בחגווי הסלע

בס בבלון
“בס בבלון ביצת בבל זו אגדה נשכחת”
מתוך: בס בבלון – רישומי פחם
בס בבלון היא ביצת בבל, בארמית.

בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה
“בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפילו אם זה מתחיל בסיביר
או בהוליווד עם הבה נגילה”
מתוך: שיר כאב – שירי חג ומועד ונופל
הרעיון הבסיסי הוא שאפילו העברית שבפי הישראלים שזורה בביטויים
ערבים, וספק אם ניתן היה לזהותה היום בלי השענותה על הערבית.
קיים גם רובד עמוק יותר: על פניו, “שיר כאב” מתאר גבר הנאבק על
זוגתו אשר הולכת ומתאהבת בגבר-מתחרה ערבי. למעשה, השיר הוא אלגוריה
ליחסי היהודים והפלשתינאים, כאשר אדמת ארץ ישראל נמצאת בתפקיד
האישה המפלרטטת עם שניהם. לפי תפיסה זו, בא הערבי וטוען שלמרות
שהיהודי קיווה ויחל לבוא לארץ ולהחזיק בה, הרי שהערבי הוא מי שישב
בה מאז ומתמיד. ישיבתו הנינוחה של הערבי בארצו, המבוטאת בעישון
נרגילה, ממחישה את אמונתו כי יש לו זכות ברורה עליה. העברית שבפי
היהודי היא סממן לציונות, אבל גם היא משאילה רבות משפתו של הערבי,
לעיתים מתבססת עליה או מתפלפלת בה. תחייתה של העברית )והציונות(
בנויה על חורבותיה של הערבית )והעם הפלשתיני.( הערבי מתיחס לסיביר
ולהוליווד כדי לציין את כל אותן גלויות מודרניות – בין אם אסירי
ציון רוסים ויהודים אמריקאים, אשר כולם דואגים ומיחלים לציון.

ג’ימי ודין
“אך הגיחוך של מרלון ברנדו מול הקנה של מרטין שין נשאר כמו שיא של גודל בשביל
ג’ימי ודין”
מתוך: צדק צדק תרדוף – מודה אני
ג’ימי ודין מייצגים שני קטבים בעם – ג’ימי הימני והשמרן )שהצדק שלו
הוא חדק עם רשיון לחטט בארון(, ודין יפה הנפש והמתירני )שהשלום שלו
הוא עיוור-חרש-אילם, מנותק מסביבתו(. שניהם מוצגים בפגישה בבאר,
נוסח מערבון, שונאים זה את זה ולא יכולים בלי השני. ג’ימי דין הוא
כמובן שחקן הקולנוע המבטיח שנהרג בתאונה לאחר ששיחק בשלושה סרטים
בלבד. האזכור למרטין שין ולמרלון ברנדו נועד לקשר לסרט “אפוקליפסה
עכשיו”; שתי הדמויות בסרט מייצגות שני קטבים, אבל הן משכילות להבין
את מקומן ביחס לשניה ומקבלות את הגורל שנגזר עליהן )מר ככל שיהיה(.
ההשוואה בין יחסי ברנדו ושין ליחסי ג’ימי ודין )שיא של גודל עבורם(
באה להציג את המרחק שיצטרכו שני צידי העם לעבור עד שיבינו את גודל
המרחק וגודל הדמיון שביניהם. עדות לחוזק שיש באיחוד הכוחות הוא
מגדל מגדל שלום אשר יושב בהצטלבות רחובות של שני מתנגדים מובהקים –
אבל גם עדות זו נמצאת מעל עיניהם של שני הקטבים בשיר.

דודו טופז

ראו: דן שילון

דן שילון
“Dan Shilon me all the way home, I’ll Doudou Topaz you all the
way to the Bahamas” – נאמר לעיתים קרובות בהופעות חיות, לעיתים
בתגובה להערות מן הקהל. מבטא מחאה הומוריסטית כלפי המצב הכללי
והפרטי, עם קריצה לתרבות הרייטינג.

ראו גם: אחלה בחלה, אאוטיות מיידית של איניות כפייתית

דמוקראסי
“זו קוראים אותה דמוקראסי או דמוקראקי, ואלה הנותנים לה הם בני עמך”
מתוך: דמוקראסי – רישומי פחם
חלום רע בו שיטת השלטון מטילה רפש על נתינה בעוד הם מעריצים אותה.
למרות שזהו חלום נורא ואיום הוא פתרון גרוע פחות מהחלומות האחרים,
לפחות כך טוען איש אחד, פלאי )ספק מלאך( – אבל בסוף, כשיסתיימו כל
החלומות, ימצא המשורר את עצמו במקום אחר – הרחק מהבלי העולם הזה.

ראו גם: בטנים ותחתים

וגלוי עיניים
שם התקליט השני של מאיר אריאל. השם מהווה המשך לשמו של התקליט
הראשון.
מאיר מצטט מן תנ”ך, ספר במדבר פרק כ”ד, פסוקים 4 ו- 16: “נאם שמע
אמרי-אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עיניים”. הציטוט מתאר את
דבריו של מי שמתנבא מתוך חלום/חזון שראה בשנתו.

ראו גם: ירוקות, שירי חג ומועד ונופל

זרעי קיץ
שם השיר הראשון באלבום בעל אותו שם.
זרעי קיץ הם סממנים טעוני נוסטלגיה של הקיץ ישראלי: הזרעים הקלים
של פרח הסביון )כדור לבנבן(, גלים נשברים בים, חיי החברה
הנעריים/גבריים של תקופת החופש הגדול )”סיגריה גנובה”(

ראו גם: זרעי קיץ – אלבום, ערגונות, מלך משוח במלח

זרעי קיץ – אלבום
שם האלבום הרביעי של מאיר אריאל. מאיר התקשר אל בתו, שירז, ששהתה
בלימודי עיצוב בחו”ל וביקש ממנה לצייר עבורו את עטיפת האלבום. מאיר
ביקש שתיקח פלפל, תחצה אותו בחזית ומאחור ותצייר את השמש מאירה
דרכו. שירז חצתה עשרות פלפלים, העמידה אותם לפני מנורה, וציירה עם
צבעי שמן, מים, עפרונות צבעוניים – מכל הבא ליד. כאשר חזרו עטיפות
האלבום מהדפוס התקשרה תרצה אריאל נדהמת לבתה – “שירז, מה ציירת
שם?” – ורק אז גלתה שירז שהציור דומה להפליא ל… נחשו בעצמכם.
זרעי קיץ, כפי שמתאר השיר, מתיחס לערגונות ולסימניה של ההתבגרות
המינית.

ראו גם: זרעי קיץ

חבית הדגים
“ובכן שוב אני עולה על חבית הדגים בתקווה שיצא לי משפט מפתח”
מתוך: חבית הדגים – שירי חג ומועד ונופל
השיר מתאר את שמירה בעמדת-שמירה, כנראה בקיבוץ. השמירה איטית ארוכה
ומשעממת, ואת הזמן מעבירים בתצפית, הפרחת רעיונות לשירים, וערגה
אחר הבחורות שעוברות מסביב. למונח “חבית דגים” קיימים מספר הסברים:
1. חבית הדגים היא דימוי למעיין היצירה. האמן יושב על חבית הדגים,
מנקה את עצמו ממחשבות )”נינוח נינוח, אפילו רפוי”( כדי שתבוא יציאה
מוצלחת – סיבה לכתוב משהו חדש, שכן היצירה “אוהבת את זה מזדמן”.
2. הזדמנות לתפוס בחורה, לא משנה איפה כיוון שחבית הדגים היא רק
מטאפורה. יושב לו מאיר בעמדה ומנסה משפטי מפתח על המתנדבות
שעוברות, כדי שבסוף השמירה יוכל לפחות “לגמור באישה”; יצא לו כבר
לא אחת “משפט מפתח” שבסופו מצא את עצמו “מושלך כמו איזו אריזה.”
3. לאחר מלחמת ששת הימים הקים משרד הבטחון מגדלי שמירה מברזל
ביישובי ספר. החלק העליון של מגדלים אלו היה בנוי בצורת חבית ברזל
שהסתובבה על ציר. בתוך חבית זו היה מקום לשני אנשים בקושי, וחצובה
למקלע שהסתובב יחד עם המגדל. בחבית שמר לרוב רק אדם אחד, והשמירה
בתוכה הייתה משעממת להפליא, כך שלא פלא שכל שעה של שמירה הרגישה
כמו יממה. במספר קיבוצים, בעיקר באזור המשולש, זכה מגדל שמירה זה
לכינוי “חבית הדגים”.
4. שירותים. מאיר מנצל את הזמן לחשוב ולהגות בשירותים. על חבית
הדגים עולים, בדומה לאסלה, נינוחים ורפויים באופן מזדמן ולא
מתוכנן. בדומה לאסלה, כך גם ניחוח הדגים.
בנוסף להסברים לעיל, התקבלו במערכת כמה הסברים הקושרים את השיר
לחשיבה פילוסופית. ההסברים לוקים בבעיות מסוימות, אבל הרי הם:
1. שם השיר מתייחס לפילוסוף היווני דיוגנס )Diogenes the Cynic(
שגר בחבית דגים. הסבר ותיקון: לפי המיתוס לא מדובר בחבית דגים אלא
בסתם חבית, ובחלק ניכר מהמיתוסים מדובר על כך שחי באמבט. דיוגנס
בחר בצורת חיים זו לאור העקרונות שהוביל, לפיהן בז לעושר וחיי
מותרות. חבית הדגים בשיר אינה המטרה או מימוש האידאולוגיה כי אם
אמצעי להשיג משהו אחר, בעוד שאצל דיוגנס החבית היא חלק מהגשמת
תפיסת העולם.
2. “האיש החושב”, בפסל של אוגוסט רודן, יושב גם הוא על חבית דגים.
הסבר ותיקון: בפסל “האיש החושב” לא מתואר איש שיושב על חבית. רודן
פיסל את האיש החושב לפי “שערי הגהנום” של דאנטה, והדמות יושבת על
סלע.

חיות בר
“הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה”
מתוך: דאווין של שיר מחאה – …וגלוי עיניים
שדיים. דימוי שמאיר משתמש בו כדי לתאר את שדיה של אשת חברו בערב של
שעשועים סלוניים.

ראו גם: שני רימונים

חייתו-
“ומשתלחות ריבוא עיניים, חייתו מדבר חייתו אדם”
מתוך: שיר תתמודע זמני – …וגלוי עיניים
“מדבר, חייתו – גם, עלינו הם כולם”
מתוך: מדרש יונתי – ירוקות
“בא החושך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער”
מתוך: גבר בעיר – דרך ארץ )גידי גוב(
מארמית – חיה. האדם משול בהרבה שירים לחית המדבר. מלחמה מציבה את
האדם כטורף, ומלחמות ישראל בפרט נערכו בהרבה חזיתות מדבריות, ומכאן
החיבור לחייל הישראלי כמו גם לחיילי האויב.

If you’re a music fan, you can attend your favorite artist’s
concert with the proceeds from mobile casinos for real money.

חית הברזל
שם השיר הראשון מתוך רישומי פחם
חזון מספר דניאל שמתממש, לפי השיר, בשעבוד האדם המודרני
לטכנולוגיה, לכסף ובעיקר לטלויזיה.

ראו גם: מה חדש במדע, קוצים

טרמינל
“טרמינל ז’ה טם איי לאב יו, טרמינל בלה מיה”
מתוך: טרמינל לומינלט – שירי חג ומועד ונופל
כינוי כללי לחתיכה בעולמו של מאיר – נמצאת בכל מקום, אי אפשר
להתעלם ממנה, נחשקת אך בלתי מושגת. המשפט, שלא מכיל ולו מילה אחת
בעברית, הפך לאחד מהציטוטים המוכרים ביותר של מאיר אריאל.

ראו גם: לומינלט

יונתי בחגווי הסלע
“יונתי שוב בחגווי הסלע, מרחף הנץ מעל; ובסתר מדרגה לבלע נפער פי הנפתל”
מתוך: מדרש יונתי – ירוקות
ציטטה מתוך שיר השירים, פרק ב’ פסוק יד’ – “יונתי בחגוי הסלע בסתר
מדרגה הראיני את מראייך השמיעיני קולך כי קולך ערב ומראייך נאווה.”
חגו הינו נקיק; מדרגה הינה טרסה במדרון ההר; בלע מתפרש גם כמרמה
ושחיתות, וגם כדבר שנספג ונבלע. מאיר מצטט משיר השירים במספר
מקומות בשיר כדי לבטא את האהבה )לירושלים(, אבל משנה את הפסוק כדי
להבהיר את חוסר ההתאמה, הכפילות והסילוף שהיא מייצגת. הציטוט מופיע
גם בבית מתוך גרסה מוקדמת של “שדות גולדברג”: “יונתי שלי / בחגוי
הסלע / הראיני / השמיעיני – – -“

ירוק
“זה עוד ירוק חרדו עיניה החומות”
מתוך: פלוגה בקו )או לגמרי במקרה( – ירוקות
ירוק במובן מושך, בתולי, אבל לא בשל. בשיר מדובר בבחורה צעירה –
ילדה – שהמספר מתאהב בה אבל היא צעירה מכדי לשתף עימו פעולה,
ומסרבת לבוא לנשיקה.

ראו גם: ירוקות

ירוקות
שם התקליט השלישי של מאיר אריאל. המשך ישיר לשילוב השמות של התקליט
הראשון והשני: “שירי חג ומועד ונופל וגלוי עיניים ירוקות”. כשיצא
התקליט התלוצצו העיתונאים: שם תקליטו הבא של מאיר אריאל “אך
פוזלות”.
ירוקות מתייחס לסוג מסוים של נשים המושך את מאיר אבל שאינו בוגר
מספיק כדי לשתף פעולה עם מאוויו.

ראו גם: זרעי קיץ – אלבום, וגלוי עיניים

יתלהד”ם
“שואל את נפשך להירדם תוך תקוה שזה יתלהד”ם”
מתוך: שפריץ חרוזים ללואיז – …וגלוי עיניים
העברת ראשי התיבות להד”מ )לא היו דברים מעולם( לצורת פועל, שמשמעו
המתנה פאסיבית עד שמשהו יפסיק להיות רלוונטי וישכחו ממנו, כמו למשל
האובר-דראפט בבנק. ובהטיה: יתלהד”ם, התלהד”ם, מתלהד”מים וכן הלאה.

כידוד
“כידוד בעינייך מכריז: לא תתפוס אותי”
מתוך: לא תתפוס אותי – זרעי קיץ
מן המילון: נצנוץ, זיק של אש

כל הכאבים מלבינים
“כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת, ענן שחור גדול עולה במערב”
מתוך: בס בבלון – רישומי פחם
ענן שחור גדול הוא סימן רע מאוד עבור חקלאי המגדל כותנה שעומדת
להיפתח, כיוון שהיא חייבת להתיבש. כאשר הכותנה נפתחת ומלבינה, היא
מקהה את יסוריו של האיכר שגידל אותה.

כפרים

ראו: שלחייך

לבנונית
“ואז כולם ראו לו את הלבנונית”
מתוך: ארול – שירי חג ומועד ונופל
ישבן. באנגלית חשיפת הישבן נקראת “Mooning”, ומאיר תרגם את השם
באופן המתקשר גם כן לירח – לבנה. ארול היה כנראה בהיר-עור, שכן גם
פוגל השומר “מכוון אל הלבן הזז הזה”.

ראו גם: מחלפותיו

לומינלט
שמו של השיר טרמינל לומינלט, שירי חג ומועד ונופל
שמה של תרופת הרגעה )”היתה לנו תרופה”(. מדובר בסיכול אותיות של
המילה טרמינל. הביקור החודשי בטרמינל היה כנראה ללוות את אשתו
במסעותיה הבין-לאומיים: מצד אחד יש צורך להישאר נאמן לאישה עוזבת,
ומנגד יש את הפיתוי המתמיד )ואף המתחזק( לספק צרכים מיניים. תרופת
ההרגעה )לומינלט( היא בחורה מזדמנת )טרמינל(.

ראו גם: טרמינל

מאמא אדמה
“הו מאמא מאמא אדמה – אדמה אדמתי! עד מותי! עד מה אדמ-תי!”
מתוך: מדרש יונתי – ירוקות
מאמא אדמה היא כמובן “אמא אדמה”, אבל “מאמא” מבטא יחס אישי ואוהב
מאידך, וכינוי ילדותי מנגד, כיאה ליחס הקיצוני אל קדושת הארץ שנגדו
מוחה השיר. אדמ-תי יוצר שילוב בין המונח אדמה לשורש א.ד.מ )אדמה
אדמתי = האדמה שלי האדימה(

מה חדש במדע
“מה חדש במדע” הוא שמו של אחד מספרי מדע פופולארי לנוער שהופיעו
בשנות ה- 60. השיר מהווה מסה ארוכה המעמידה את נסיון המדע להצדיק
ולהסביר כל תופעה לצד הצורך של האדם לפעול אמוציונאלית, לחוש כאב
ולברך תודה לאל. מסקנתו של מאיר היא שהאדם נולד כדי להיוודע )”חץ
שלוח אל לב החידה”( וכי המדע הוא רק נקב אחד בדרך להבנה.

ראו גם: חית הברזל

מוצצת
“איפה היא איפה פוליטיקה, היא עוד בכלל מוצצת”
מתוך: שיר כאב – שירי חג ומועד ונופל
לא הכינוי הסקסיסטי הבוטה, כי אם מוצצת אצבע, כפי שמאיר מציין
במפורש בהופעות חיות. המשמעות היא שהבחורה לא באמת בוגרת כדי
להתעסק בשאלות של פוליטיקה.

ראו גם: ירוקות

מחלפותיו
“יום אחד הוא צץ ממעבה מחלפותיו”
מתוך: ארול – שירי חג ומועד ונופל
בגדיו- ולא מחלפות )תלתלי-( שיערו. ארול, אשר בין כה וכה הסתובב
בתחתוניו, נתפס יום אחד מסתובב בלי בגדים.

ראו גם: לבנונית

המלך העירום
“המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון”
מתוך: קוצים א’ – זרעי קיץ
ה-“מדיה” – הטלויזיה המנוונת, מרדימה והמובילה לאדישות על ידי
שידור בלתי פוסק ומונוטוני של מידע קיצוני שנועד לזעזע.

ראו גם: קוצים

המרגל שהתרגל
“ניגון המרגל שהתרגל, אני חושב עליו הרבה – כמה מסוכן הוא ההרגל, ככה הוא צופן
אוצרות”
מתוך: המרגל שהתרגל – ברנרד ולואיז
המרגל שהתרגל הוא האדם ששואף להיות אדם חופשי ויצירתי אשר חייו
מלאים ריגושים – אולם הוא מוצא את עצמו כבול ב-“גרסת כיסוי”, חיי
שיגרה עם אישה, ילדים, עבודה אפורה, משכנתא וכדומה. האדם התרגל
לחיים האלה, עד שגילה שהוא בעצם ניהל חיים של אדם שיגרתי, ואילו
באותם חיים שיגרתיים ואפורים יש אושר, אהבה ותקווה. המרגל הפך
לאדם, וגרסת הכיסוי הפכו לחייו האמיתיים.

מלך משוח במלח
“עושה אותי מלך משוח במלח, מוכתר בזרים של אצות”
מתוך: זרעי קיץ – זרעי קיץ
שלוש מילים בעלות צליל דומה. משיחה בשמן הייתה אקט הכתרה של מלכים
עברים )שמואל את דוד(. מי ים המלח גם הם שמנוניים )אבל אין סיכוי
למצוא בהם אצות(. המשיחה במלח מסמלת גם זמניות, שכן מלח מתמוסס.

ראו גם: זרעי קיץ

משפט מפתח
“שוב אני עולה על חבית הדגים בתקווה שיצא לי משפט מפתח”
מתוך: חבית הדגים – שירי חג ומועד ונופל
משחק מילולי שכולל שביב רעיון, ממנו אפשר לצאת ולהתפתח )תוך שימוש
באינטואיציות( עד להולדת יצירה שלמה.

ראו גם:, חבית הדגים

נרדים

ראו: שלחייך

נרקומן ציבור
“נרקומן ציבור, נרקומן ציבור, מה אתה עושה בין דיבור לדיבור?”
מתוך: נרקומן ציבור – עברנו את פרעה
)למי שלא קלט לבד:( פוליטיקאי

ראו גם: בטנים ותחתים

עברנו את פרעה
“אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה”
מתוך: עברנו את פרעה – עברנו את פרעה
פתגם שמקורו בשוק. מאיר אריאל הביא אותו אל נחלת הכלל בשיר שמתאר,
בית אחר בית, כמה החיים מסריחים, ואיך ממשיכים הלאה עם המנטרה
הקבועה. לשיר סופחו עם השנים בתים נוספים והוא הפך לשיר מודולארי
להופעות חיות עם קטעים נבחרים לפי מצב הרוח, המדינה, הכלכלה והקהל.

עולה נגמ”ש על קו רקיע
“עולה נגמ”ש על קו רקיע, ומתנמנמת הדובה”
מתוך: שיר תתמודע זמני – …וגלוי עיניים
ידוע )במיוחד לחייל הקרבי מאיר אריאל( כי הנגמ”ש אמור ליסוע
בשלושת-רבעי גובה ההר כדי לא לשמש מטרה. התיאור בשיר מביא במילים
מעטות את תחושת השלווה של מנוחת הלוחמים, בה נזנחו זמנית כללי הקרב
ונשכח גם כוכב הצפון המשמש לניווט.

ערגונות
“מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות”
מתוך: זרעי קיץ – זרעי קיץ
‘תחושות שפיציות שכאלו’, כפי שמאיר מסביר בהופעות חיות. זכרונות
סנטימנטליים לשנות ה- 60 עת היה חייל העורג לבנות הקיבוץ הירוקות
שסביב. נגזר מן המילה “ערגה”, עם ערך מוסף של קונוטציה מינית.

ראו גם: ירוקות

פעמיים פעמיים
“אולי זה אכזרי להגיד את זה כשאת רחוקה מעצמך פעמיים פעמיים פעמיים פעמיים”
מתוך: קוצים ב’ – זרעי קיץ
משחק מילולי סביב רעיון עקרוני – אופנה מוצגת כשכפול וחיקוי של
רעיונות. מאיר ממחיש זאת בכפילות מילולית.

ראו גם: קוצים

קוצים
לשירים “קוצים א'” ו-“קוצים ב'” היו שמות קדומים )”המלך העירום”
ו-“החיקוי של החיקוי”(, אבל מאיר בחר לשנות את השם )כמו בהרבה
שירים אחרים( לפני שהודפס התקליט. השם קוצים ניתן כיוון שמדובר
בשירים ביקורתיים ודוקרניים, שבולטים נוכח יתר השירים המעודנים
והנעימים שבתקליט. מאיר הציגם כקוצים שמסביב לפרי.
א. השיר קוצים א’ בז לתרבות הטלויזיה המרדימה ומקהה את המוח, משלבת
אסונות ופרסומות, ומנסה לגרות את הצופה באופן מתמיד.
ב. השיר קוצים ב’ בז לאנשים שמרוב צורך להדגיש את שייכותם לאופנות
המשתנות שמסביבם, מוצאים את עצמם מעתיקים ממי שהושפע מהם עצמם,
ומכאן – “רחוקה מעצמך פעמיים, פעמיים”. פירוש חלופי שנתן מאיר עצמו
הוא שמושא השיר הוא היהדות עצמה המתפלגת לשני חצאים
)ספרדי/אשכנזי(, משמשת יסוד לדתות אחרות )נצרות ואסלאם(, מפרשת את
מפרשיה )העיסוק של כל עדה בפירוש אחר למה שאמרו פרשנים ידועים(,
ולבחירה של מאיר בגרסה האישית שלו ליהדות )”באהבת עצמי אתכסה”(.

ראו גם: פעמיים פעמיים, המלך העירום, אאוטיות מיידית של איניות כפייתית

קשת
“בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר, היא ענתה לו קשת”
מתוך: שיר כאב – שירי חג ומועד ונופל
“הנה היא גבוהה ורזה, ופעם היא חץ פעם קשת”
מתוך: תקווה – שירי חג ומועד ונופל
כפי הנראה דימוי המתאר מיניות נשית.

קשתית
“עומדת שם קשתית, שני רימונים, עגיל גדול, שיער קצר”
מתוך: טרמניל לומינלט – שירי חג ומועד ונופל
א. קשת המחזיקה את השיער
ב. דימוי לבחורה המשדרת מיניות נשית.

ראו גם: קשת

רוח קדים קרה
“חודרת לעצם כרוח קדים קרה”
מתוך: מים מתוקים – זרעי קיץ
רוח קדים היא רוח מזרחית )ימה, קדמה, צפונה ונגבה – כיווני מערב,
מזרח, צפון ודרום( ובדרך כלל מקובל שרוח מזרחית היא רוח חמה. מתי
רוח קדים היא קרה? א. בחורף, כאשר טמפרטורת הים גבוהה מהיבשה,
מגיעה רוח מזרחית קרה לאזורינו. ב. בלילות הקיץ בכינרת; הכינרת
בקיץ חמה מאוד, והאויר החם עולה למעלה לעת ערב. את מקומו של האויר
החם ממלא אויר קר שמגיע מן המזרח – מירדן.

ראו גם: ארץ מדבר

רוממה
“רוממה נולדה – מעל שלושה קילו, אביב אין שני לו פורח”
מתוך: שיר לכל המשפחה – ירוקות
)כפי הנראה ממאיר עצמו:( רוממה היא מדינת ישראל, שנולדה באביב
1948. כפי שמקובל בתינוק חדש, כל אחד מבני המשפחה מנסה למצוא בו
דמיון לעצמו, כך גם בישראל: כל אחד טוען כי יש לו זכויות במדינה,
ומסביר את חשיבותו בחלק שיש לו בהקמה. כולם חוטפים, רבים
ומתווכחים, אבל רק ההורים האמיתיים נושאים בשקט באחריות לגידול
הילדה )היא המדינה(

רעננה
“הוא ימכור לך רעננה, הוא יביא לך מטר רץ, פרדס-חנה, כרכור, צל עלי בננה”
מתוך: שדות גולדברג – …וגלוי עיניים
בדומה לציטטות אחרות בשיר, הלקוחות מספר שיר השירים, המלה רעננה
מופיעה בו בפרק א’ פסוק ט”ז, “אף ערשנו רעננה”, במשמעות – טרי, מלא
לחות וחיות. מעבר לכך, יש פה חריזה עם “בננה”, במסגרת המסר הכללי
של השיר: “נא, זה מה שתקבלי” – הסביר מאיר אריאל ליואב קוטנר, תוך
ביצוע תנועת אצבע משולשת עם ה-“נא”. כמה שהוא יבטיח לך, ז’ תקבלי.
לדברי קוטנר, מאיר אהב את רעיון ה-“נא” ולכן שילב את “רעננה”
ו-“עלי בננה”.

ראו גם: שלחייך

שיער קצר
“עומדת שם קשתית, שני רימונים, עגיל גדול, שיער קצר”
מתוך: טרמניל לומינלט – שירי חג ומועד ונופל
קצר נהגה בצירה תחת ה-צ’, כדי להתחרז עם המשפט הבא: “כמו איזה מטען
חשוד ליד דוכן סוויסאייר”. יש כאן כנראה התיחסות לשיר “בלדה לשיער
ארוך ולשיער קצר” של יהודה עמיחי – “שיערך הארוך נערה / שיערך
הקצר”, שגם בו מבוצעת ההגייה הפחות נפוצה של המילה “קצר” למטרת
חריזה.

שירי חג ומועד ונופל
שם התקליט הראשון של מאיר אריאל. משחק מילים על המונח הידוע “שירי
חג ומועד”.

ראו גם: וגלוי עיניים

שלוש מאות שישים וחמש מעלות
“טוב אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות, תמיד תמצא לה סדק צר
דרכו היא יכולה פתאום להתגלות”
מתוך: שיר כאב – שירי חג ומועד ונופל
365 הוא מספר הימים בשנה, ואילו במעגל 360 מעלות. להקיף 365 מעלות
משליך על הקפה )או סגירה, או כליאה( במרחב ובזמן. אי אפשר לכלוא את
האשה )ובמשמעות חליפית של השיר, את אדמת ארץ ישראל( על ידי גבר )או
לחלופין – כובש( יחיד.

שלחייך
“אל שלחייך פרדס רימונים, עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים”
מתוך: שדות גולדברג – וגלוי עיניים
הציטוט לאיל מגיע בשלמותו מספר שיר השירים, פרק ד’, פסוק י”ג. מאיר
הכליל במילות השיר המצורפות את “עם פרי מגדים” אבל לא שר את
המילים. שלח הינו תעלת השקיה, אמת מים. כפר )על משקל עופר( הוא עץ
או שיח מתורבת, שפרחיו לבנים או צהובים. נרד )על משקל Nerd( הוא
אחד מצמחי הבושם הריחניים המוזכרים בשיר השירים, פרק ד’, י”ג-י”ד.

ראו גם: רעננה

שני רימונים
“עומדת שם קשתית, שני רימונים, עגיל גדול, שיער קצר”
מתוך: טרמניל לומינלט – שירי חג ומועד ונופל
שדיים, שצורתן כשל צמד רימונים.

ראו גם: שלחייך, חיות בר

שץ
“רק תצא אותה כבר לא יחזירו, לא רב, לא שר, לא שץ”
מתוך: מדרש יונתי – ירוקות
מן המילון: שליח ציבור )ר”ת(, כינוי מקובל לחזן בבית הכנסת.

תמנונית
“צילה של יהודה נון, התמנונית”
מתוך: ארול – שירי חג ומועד ונופל
תמנונית, במשמעות שולחת ידיים. כפי הנראה צילה של יהודה נון נהגה
לפלרטט ואף להתגפף עם כל גברברי הסביבה, שהרי את נון אכלו ההיסוסים
– “זו היא הייתה צריכה לחטוף את המכות”.

תעתועים
“שעשועים – אני לפנייך, געגועים – אני אלייך, תעתועים – אני עדייך”
מתוך: פרקים מיומנו של חוזר בתשובה – …וגלוי עיניים
המשפט הסתום ביותר בכתבי מאיר. ההסבר אבד והמוצא הישר יבוא על שכרו.

תקוה
1. שם דומה במידת מה לזה של לתרצה אריאל, אשתו של מאיר. הצופים
מתבלבלים בהופעות ומאיר מתקן: תרצה.
2. עיצוב האותיות )פונט( בתקליט רישומי פחם קרוי תקוה.

תרגילי קשר
“הם הציגו תרגילי קשר. בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר, היא ענתה לו קשת”
מתוך: שיר כאב – שירי חג ומועד ונופל
המונחים “תרגילי קשר” ו-“תנועה למגע” הם מעגה צבאית, והתיאור של
מיתר וקשת מתאימים למתואר על גבי מפות קרב.

Comments Off on מילון אריאל
Categories: Uncategorized

תמליל ראיון מטעם רדיו קול הכינרת December 23, 2013

mode-ani-single

שאלה: שלום מאיר אריאל.
מאיר: שלום שלום.
שאלה: מזל טוב, יצא תקליט חדש.
מאיר: תודה רבה.
שאלה: ה- “דלתות נפתחות מעצמן”.
מאיר: כן.
שאלה: למה דווקא השם הזה?
מאיר: בעיקר בשביל ההרגשה שזה מביא. ואולי גם הדמיון שזה מדליק.
השם הזה, הצירוף הזה, “דלתות נפתחות מעצמן”. גם משום שזה לקוח
מתוך אחד השירים שהם מהנושאים העיקריים של ההופעה הזאת,
“טרמינל”. שיש שם שורה, “הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן.”
כמו להגיד ‘עת ההיפתחות הגיעה’, או להציע את זה כמו חלום רטוב
של אזרח קטן שנתקל ברשויות. דלתות נפתחות מעצמן. הוא רק נכנס,
אומרים ‘פה מגיע לך החזר של עשרים אלף שקל, כאן מגיעה לך חופשה
ללא תשלום, פה זכית בדירה…’ – והוא רק הולך, והדלתות נפתחות
מעצמן.
שאלה: זה נדיר, לא?
מאיר: ודאי ש… זה נדיר, זה לא קיים, אמרתי לך שזה חלום רטוב.
שאלה: לפעמים זה קורה.
מאיר: כן..
שאלה: מס הכנסה.
מאיר: תלוי…אם הרבצת מכה נאה באיזשהו מקום.
שאלה: של מי היה הרעיון הזה לעשות אלבום בהופעה חיה?
מאיר: של תרצה אריאל, שהיא לצורך ענייננו, המנכ”לית של התשלובת של
“אריאל הוצאות”.
ובראשיתו של העניין, הייתה הפגישה. או להקדים ולומר, שבראשית
כל הראשיתים,
היה “מסע הבחירות” המופלא עם להקת “קריזמא”, שעשינו
מצפון-דרום, ותעדנו את זה בוידאו, שיצא אחר כך בסרט של אידו
סלע, והלהקה התפזרה לכל רוח אחרי שנכשלו, אפשר לומר, הופעותינו
באולמות ובאמפיתיאטרונים כאלה. וכעבור תשע שנים בערך, מיקי שביב
שב ארצה, שאל ‘מה, מתי נפגשים?’, ופתאום זה גירה את כל העסק,
ונדלקנו להיפגש ולעשות ערב לזכר המופע ההוא.
והארד רוק קפה נתנו לנו את האכסניה, ותרצה הזעיקה את “זזה”, זה
כבר הכל היה רעיון שלה, את אולפני “זזה”, שבאו עם 24 ערוצים
ניידת, והקליטו את המופע שהיה פשוט מפגש מוזיקלי של חברים,
שבמקום לשאול מה נשמע, אהלן וזה, פשוט ניגנו את ה… חלק
מהדברים שהיינו עושים בזמנו. ואת זה תעדנו, הקלטנו, ערכנו, פה
ושם קצת שיפצנו לצורך האוזן שבסלון.
כי בהופעה חיה, אם יש איזושהי טעות או משהו, זה חי ועבר. אבל
בדיסק, הדברים צריכים גם לחזור על עצמם, ולא בריא כל כך שטעויות
מסוימות או חריקות תופענה. אז זה לקח קצת זמן, אבל זהו העניין.
ההופעה עצמה הייתה לפני… שנתיים.
שאלה: ולמה לקח שנתיים מאז שההופעה ועד שעכשיו אתם מוציאים את
האלבום הזה?
מאיר: הרבה התלבטות הייתה לנו אם להוציא את זה בכלל. עקב כל מיני
בעיות שנבעו מההופעה עצמה, שהתמשכה על פני שלוש שעות, ופה יש
בקושי חמישים דקות. ולא היינו בטוחים שזה ראוי. בעיקר אני. כי
בהופעה היתה הרגשה שזה לא ההופעה הכי טובה שיצאה לנו מתחת
לידיים.
ובדרך כלל אתה עושה דיסק של הופעה חיה, מכמה וכמה הופעות, שאתה
מלקט את הביצועים היותר-טובים של כל שיר, ושוזר אותם באמצעים
טכניים בהרגשה של הופעה אחת. פה יש לנו רק הופעה אחת, ובקושי
שיר או שניים מהזיכרון, היו לי פחות או יותר סבירים. כל היתר
נשמעו לי מתחת לרמה.
שאלה: מה אתה אומר, עד כדי כך?
מאיר: כן. וככה זה היה בהתחלה. אז עברה שנה, פשוט לא רציתי להקשיב
לחומר. ממה ששמעתי בקסטה. לא רציתי בכלל להסתכל על זה, והיו כל
מיני עניינים אחרים, הוצאנו את “ברנרד ולואיז”, וגם אולפני
“זזה” לא מיהרו עם כל הסיפור.
הקשבנו כעבור שנה, וחשבנו שבכל זאת יש פה אפשרות להוציא דיסק
אם נשקיע עבודה. והשקענו את העבודה הזאת, וזה הזמן שזה לקח.
פשוט למתוח ת’הופעה ולהעמיד אותה לסלון, או להקשבה של בן אדם.
ואני חייב פה תודה מיוחדת לאיתמר השפר על העבודה היוצאת מן הכלל
שהוא עשה. ש… עד כדי כך שאני קורא לו עורך מוזיקלי דיגיטלי.
כאילו מעין מעבד מוזיקלי. כי לפעמים היו חייבים לנקות דברים
שהיו טובים כשלעצמם, אבל היו מכוסים בכל מיני רעשים והפרעות שלא
מעניינו של עניין. ולנקות אותם היה בלתי אפשרי כמעט. והוא
הצליח, באמצעים דיגיטליים לדגום חתיכה נקיה ולמחזר אותה ולהוסיף
אותה, וזה באמת עבודת נמלים בל תאומן. שהדיסק הזה נשמע כמו
שהוא…
שאלה: נשמע יפה מאוד.
מאיר: תודה, אתה אמרת.
שאלה: כן! כשאתה דיברת על חריקות, אני פשוט לא הבנתי על מה אתה
מדבר…
מאיר: כן, זה באמת הודות לאיתמר השפר בעבודה יוצאת מן הכלל שהוא
עשה.
שאלה: אז אולי זה הזמן להזכיר את חבריך שהשתתפו אתך באלבום?
הנגנים?
מאיר: כמובן. אז אם כן, זה יהודה עדר ומיקי שביב, שזה הגרעין הקשה
של הלהקה. עם אדם מדר בשלל כלים, כינור, חלילית, מנדולינה,
חצוצרה. רע מוכיח בתופים, יואב קוטנר בהקשה, ‘קונגס’.
והצטרף אלינו משה לוי, אנחנו קוראים לו NBA, כי זה שחקן חיזוק,
בשביל להעשיר את ההופעה המיוחדת, את הכנס מחזור הזה, קצת. לפנק
אותנו. כן, על המונד.
ואני שמח על הצטרפותו שמחה רבה. באותה תקופה עבדנו כבר על
“ברנרד ולואיז”, כך שהיה בינינו קשר חם. והוא מצא את הזמן ואת
האפשרות להצטרף ולהתחבר, ואתה תראה שבעצם הוא כאילו נשמע כמו
אחד מהאבות המייסדים. )צוחק(
שאלה: כל החברים שדיברנו, הזכרנו אותם כאן, כולם, מהשורה הראשונה
של המוזיקאים בארץ, המעבדים בכלל… זה לא רק סתם נגנים אלא
מעבדים.
מאיר: כן.
שאלה: ..להמון להקות ואמנים. איך זה שבאמת להקת “קריזמא” בעבר, לא
ממש פרצה עם מאיר אריאל ב- ‘מסע הבחירות’?
מאיר: זה באמת שאלה. אני אף פעם לא הצלחתי… עשינו את ההופעות
האלה, אולי עשרים הופעות היו לנו, לא הגיע מספיק קהל, ולדעתי
הבחירות הכשילו אותנו. אז ניסרו הבחירות באויר, ואנשים תפסו את
זה כמו עוד איזשהו מפלגה או משהו, והיו כל כך עייפים. ואנחנו
חשבנו שזה גימיק שבאמצעותו אנשים יבואו לראות את הקוריוז ותוך
כדי כך יידלקו על הלהקה. )צוחק(
אבל זה ממש עבד הפוך, אנשים נרתעו מכל דבר שהריח בחירות. כך
נדמה לי, בדיעבד אני מצדיק את זה אבל יכול להיות שהדבר פשוט לא
היה נכון לזמנו. פשוט מאוד, והנגנים ש’תה מזכיר גם אז היו עשר
שנים לפני מה שהם היום. ואמנם, ליהודה עדר כבר הייתה… וגם
למיקי שביב כבר… בהחלט היו נגני צמרת כבר אז, אבל איש בדרכו
הלך ואיש את דרכו חיפש, ו”קריזמא” גם לא הייתה התחייבות של אף
אחד לשום דבר חוץ מאשר לאפשרות להיפגש, לשמוח בזה מאוד, ולעשות
איזה הופעה.
שאלה: יש לך באלבום עוד שני שירים באנגלית. אתה אדם שכותב בעברית,
אוהב את העברית. מה לך ולאנגלית?
מאיר: בכלל, “קריזמא”, התופעה המוזיקלית, בוא נדבר רגע, היא
תשלובת של סגנונות או רקעים מוזיקליים מסוימים שהחברים גדלו
עליהם, בעיקר יהודה עדר, מיקי שביב. יואב קוטנר במונחים
מסוימים. ולהראות כאילו את המקורות שמהם מגיעים האנשים ואת
השילובים. כאילו, עליי.
על השירים שלי, ששימשו מעין שלד או בסיס, משהו להתייחס אליו.
כי אז באותה תקופה, אמנם למיקי היו הרבה שירים, אבל הוא עוד לא
היה בעמדה לצאת ולהופיע כסולן. ויהודה פשוט הפיק מוזיקלית ולימד
וניהל את בית ספר “רימון”, וזה סיפור אחר קצת, אתה יודע ו…
האנגלית היה מה שנקרא השורשים. השירים ששרים שם באנגלית יהודה
עדר, מיקי שביב, זה מעין שורשים, זה מקורות. וזה גם להוציא את
העברית מהתרדמת שלה ע”י זה שאתה מדבר אנגלית. אתה משפשף ת’אוזן,
אתה כאילו גורם לאיזשהו שפשוף שמחדש ומרענן קצת את הקשב שלך
לעברית. אתה כאילו בא ל… בעיקר כאלה שלא כל כך מבינים אנגלית.

אז כשאתה כבר מדבר עברית שוב, אז האוזניים נפתחות להן. וזה
מאפשר… זה כאילו טריק על מנת להחזיק את האוזן, לתפוס אותה שוב
פעם, להיכנס בה טוב. אז זה בעצם הסיבה הטכנית, אבל זה היה חלק
מההווי של “קריזמא”. שהיו יושבים שעות ומנגנים כל מיני שירים
שעליהם גדלו. כל מיני שירים. ולימים גם היו מתכנסים כל מיני
חבר’ס באיזשהו מקום של… בית של מישהו, פותחים גיטרות ועושים
קאברים לכל השירי ילדות שלהם, או הנעורים או ההתבגרות המוזיקלית
שלהם.
וב-“קריזמא” היה את ההווי הזה בעיקר בדרכים. יהודה, מיקי,
יואב, היו שעות יושבים ומנגנים ומדברים על זה, ועל ההוא, ועל
אלה, ושרים עם החבר’ה, ביחד, כל מיני.
עד שזה השתזר בתוך ההופעה באופן טבעי. והיינו עושים על זה כל
מיני… חוגגים על זה, כל מיני. כל האלתורים השונים שהיו עולים,
שגם זה כאילו חלק מהסימן היכר של הלהקה, שיודעים איך שיר מתחיל,
לא יודעים איך הוא ייגמר. כאילו, לפעמים התגובות מהקהל או איזה
הברקה של מישהו על הבמה, או איזה סחיבה שמישהו סחב את כל השיר
לאיזשהו מקום, גרם לשיר להישמע אחרת לגמרי.
עד שהגיע לחוף מבטחים. אז גם הדיסק הזה, אין בו ביצועים
משוחזרים אלא ביצועים בעצם חיים, כפי שהלהקה פוגשת את השירים
האלה.
שאלה: חד פעמיים.
מאיר: מאוד. וכפי שהשירים נשמעים בזמן הזה, במקום הזה, עם האנשים
האלה נקודה. אין בזה שום התחייבות לשום דבר. וגם אם להקת
“קריזמא” תופיע למשל, אז מעט מאוד ממה שיש בדיסק, יהיה בהופעה.
חוץ מאולי האוירה המסוימת, כאילו הקוד המסוים, אבל חוץ מזה
החומרים, או איך שהם נשארו יכולים להיות לגמרי אחרת. עם
הרפתקנות, זאת אומרת עם העניין הזה שאתה יוצא לטיסה, ורק באויר
אתה מקבל את ההנחיות ‘לאן, לאיפה?’ – ככה.
שאלה: ההופעה הזו היא בצל “מסע הבחירות” כמו שדיברנו. בעצם מה אתה
הבטחת לבוחריך?
לבוחריך, סליחה.
מאיר: אז הנאום היה פארודיה. הוא מתבסס על העיקרון ההפוך מהרצינות
של מועמדים אמיתיים, שעושים הכל וצועקים ‘תצביע בעדי! תצביע
בעדי!’. העיקרון שלנו היה ‘אל תצביע בעדי’. כי הוא אומר ‘תצביע
בעדי, כי אני אהיה לך… אני אעשה לך טוב. אני אלקק לך, אני
אפרגן לך, אני אסדר לך כבישים, ביוב, זה…תצביע בשבילי, אני
אסדר לך את החיים טוב’.
אני אומר ‘אל תצביע בשבילי, כי אני אעשה לך קשה. אני אכריח
אותך ללמוד ערבית מכיתה ג’, אני מבטל לך את המפלגות, כבר לא
תוכל להסתתר, נגיד, תחת קו מפלגה, ולהתבטל מחשיבה, אתה תהיה
חייב לחשוב. יהיה לך ממש קשה, תצטרך לענות על השאלה ‘מי אני? מה
אני?’ עד עכשיו ‘תה מתעורר בבוקר, מצחצח שיניים, משפשף ת’פנים,
ורץ הביתה לעבודה, לא שואל את השאלה הזאת בכלל!
ויש לך קו מפלגה או קו תעשיה, או קו… או צו אופנה ואתה
מסודר. אצלי לא, הא, הא. טרטר אותך מהבוקר עד הערב. בטח.
שאלה: כל יום לחשוב מי אני?
מאיר: כן. כל בוקר.
שאלה: כל בוקר.
מאיר: לא משנה. עיקרון.
שאלה: זה קשה.
מאיר: ודאי שכן. ודאי שכן. תצטרך להצדיק כל צעד שאתה עושה.
שאלה: אתה מצליח לחיות ככה?
מאיר: אני כל הזמן חי ככה.
שאלה: זה ממש קשה, כי אנחנו אנשים ש…
מאיר: כשאתה מתרגל לזה, כשאתה כופה על עצמך את זה, כשאתה כופה על
עצמך את השאלה הזאת… והיות ואני זמני בידי, אני יכול להתעורר
מתי שאני רוצה וללכת לישון מתי שאני רוצה. המחויבויות החיצוניות
שלי הן פעמיים שלוש בשבוע, אני מתכוון הופעות ודברים כאלה.
פה ושם פגישות, אבל מעבר לזה, אז זמני בידי. ואני צריך כל רגע
להחליט מה אני עושה. וזה מאוד קשה. מאוד קשה. אבל… והשאלה ‘מה
אתה עושה’ כרוכה בשאלה ‘מי אתה ומה אתה’.
לא תמיד, לא עד כדי כך. כי אם פעם אחת בן אדם אמר לעצמו באופן
מעמיק ויסודי והתחייב על זה, שזה הוא… כן?
נגיד, אני זה וזה. מכאן ואילך, הנאמנות היומיומית של זה מצהירה
את זה מחדש.
בודקת את זה מחדש. אומרת את זה מחדש. בדומה לאדם דתי שחוזר
ומתפלל, חוזר ומתפלל. אני לא מציע פה דת מסוימת או משהו כזה,
אני רק מציע עמדה… בעצם כל הדתות מדברות ככה. כמו שאני מדבר.
אני מתכוון, כמו שאני מציע שהבן אדם יתמודד עם השאלה שלו. שואל
את השאלה על הבוקר, ובמרוצת היום, אינשאללה, יהיה לו תשובה.
אז… )צוחק( זה מה שאנחנו הצענו במסע הבחירות בזמנו, ועוד כל
מיני דברים מהסוג הזה, כשהעיקרון הוא שלא רק שאני לא מתחנף
אליך, אלא שממש לא כדאי לך, שים לב טוב, ממש לא כדאי לך. כי
הבריחה הגדולה נגמרת. RIGHT THERE.
הדימום נעצר. שתי סטירות לחי, להעיר אותך על הבוקר ולהגיד לך
‘בוא הנה, תתנער, אתה בן אדם, מה השם שלך? מי אבא שלך? מי אמא
שלך? מאיפה באת? לאן אתה הולך? מה אתה עושה?’ – אני מתכוון
עקרונית. ודאי שלא כל בוקר יעמוד מעליך מישהו עם שוט ויגיד לך
‘אוווה..’
אני מדבר מהותית… שבני אדם יידרשו להגדיר את עצמם.
שלא ילכו להתחבא מאחורי צווי אופנה, מאחורי קווי מפלגה, מאחורי
דעות קדומות, מאחורי… כאילו הקבוצה או העילית שאליו הוא
משתייך, או העידית או התחתית – לא משנה אבל… לא משנה לאן הוא
משתייך, לא יכול להסתתר מאחורי זה ולהגיד, )מגחך( ‘הקו שלי הוא
קו המפלגה’, או ‘בקבוצה שלי מדברים ככה, ככה חושבים.’ הוא יהיה
חייב להביע את דעתו. )מגחך(
שאלה: יש לך… קורה לך לפעמים שיש לך הופעות טובות והופעות פחות
טובות שמהן אתה יוצא פחות שמח או יותר שמח?
מאיר: כן. ודאי. זו הופעה נהדרת. חד-פעמית בהתרחשות שלה, שהבעיות
היחידות שיש לי כמבצע, זה שאני מאבד קצת את השליטה שכבר הצלחתי
במרוצת השנים לגייס, על מנת לבצע שיר בצורה שתישמע לאוזניי
ראויה וטובה. אז פה ושם, מרב ריגוש ומרב שמחה…שוב, אתה מנגן
עם כלים ושר עם כלים, שאתה יוצא קצת חסר שליטה. למעט זה, )מגחך(
זו הייתה הופעה מאוד חזקה. מבחינתי. אם כבר פגישות מחזור אז רק
ככה. אני חולם על הופעה עוד יותר מרגשת. כי לזאת עשינו חזרות.
אני אומר ש”קריזמא” כבר נמצאת בגיל מספיק טוב, בשביל שהפגישה
תיערך לעיני הקהל.
שאלה: ללא חזרות.
מאיר: ללא שום חזרות. יתר על כן, כשהקהל נכנס לאולם, הוא רואה רק
מיקרופונים וקצת מוניטורים, נגיד, וסט תופים, וכל מיני דברים
שפשוט חבל על הזמן להתעסק בחיבורים שלהם לעיני הקהל אבל, החבר’ה
כולם באים עם הגיטרות פנימה, כל אחד בתורו, מתחבר, מתחיל לנגן
סתם שטויות, מדבר עם החבר’ה, מבקש ‘תוסיף לי מפה, תוסיף לי
משם’, באים חברים, עוזב ת’גיטרה, לא עוזב ת’גיטרה, מדברים, והכל
קורה על הבמה.
ההופעה, עד שמחליטים לעשות איזה שיר, לוקח הרבה זמן. אבל בסוף
מחליטים לעשות שיר, וזה נשמע לא כל כך טוב. אבל… אז שמים פה
שמים שם והולכים לשיר הבא, והקהל רואה את ההתרחשות המוזיקלית
וכל מה שקורה, שזה גם פגישה בין אנשים שלא ראו זה את זה, נגיד,
ביחד, כשנה או שנתיים או ככה. זה בעיני הופעה.
מה שקורה שם, ידוע רק פחות או יותר רשימת השירים וגם זה בספק.
אתה בא עם כוונה לשיר משהו מסוים, אבל זה באווירה יורד מהפרק
ואתה מביא משהו אחר. זה מה שאני חושב “קריזמא” בעצם. זה הקריזמא
של זה.
שאלה: אתה חושב שיום אחד תוכל לעשות כזו הופעה?
מאיר: בטח.
שאלה: כן? אפשרי?
מאיר: בטח. ואפילו בהיכל התרבות…
שאלה: )צוחק(
מאיר: בטח. בטח! אני בטוח בזה. זה… חלק מהדאווין. )מגחך( כן!
שאלה: זה משהו מאוד חדשני, מה שאתה אומר.
מאיר: נכון. אני חושב שזה יופי. אני חושב שהחזרות המרובות
והבאלאנסים הארוכים מקרצפים את
כל השמנת של המוזיקה מהאצבעות. וכשהם כבר מנגנים, הם מנגנים
חלב דל שומן.
סליחה על הביטוי. הם כבר משועממים. כי בסך הכל, את החומר הזה
בדיוקו הם מנגנים. לא
הופעה אחת ולא שתיים, וחזרות רבות. וכשאתה בא להופעה, בעצם זה
נשמע על הכיפאק. אבל
ברב המקרים חסר נשמה. חסר מתח, חסר משהו שגורם לך להתרגש.
ולדעתי הופעה שלא גורמת
להתרגש, עם כל הכבוד, פשוט… חבל, חבל.
שאלה: האלבום הזה רווי בכותבים, מלחינים, זמרים למיניהם. זה משמח
אותך שאתה לא תמיד בתוך הפוקוס? …זה עושה לך טוב שהפרוז’קטור
לא עליך? אלא מדי פעם עובר למישהו אחר?
מאיר: כן. זאת אומרת זה ה… מה שאני קורא “הקוד הקריזמאתי”. אני
מרגיש שאני הייתי הרבה יותר שמח אם זה היה יותר מפורק, ז”א…
אם זה היה ממש להקה. ושהמאיר אריאל לא יהיה כאילו הכוכב,
הפרונט-מן. במקרה המסוים הזה. אלא יהיה חלק מהלהקה, שחלק
מהשירים זה שירים שלו. אבל חלק לא מעט שירים של מיקי שהלהקה
עושה. שירים של יהודה, שיש לו, מצטברים לו לא מעט שירים. אבל לא
מפריע לי לשאת ת’פוקוס ולהעביר ת’שירים – לא ברמה או באופן או
בהרגשה שאני עושה את זה כשאני עם גיטרה לבד, שזה סיפור אחר,
בעיניי.
פה השירים נמצאים במקום קצת אחר. קצת מרוחקים יותר. קצת
מסוגננים. קצת פתוחים לכל מיני התייחסויות של כל מיני אנשים…
מוזיקאים. וזה מקום אחר קצת. אני מרגיש יותר כמו מי שתרם
ת’מילים ת’מנגינה ואת הביצוע, אבל שזה שיר להקתי. בעצם. וזה
נכון, שזה… בסופו של דבר אני נשאר בשטח בתור מאיר אריאל.
ומיקי שביב הוא מיקי שביב, ויהודה עדר הוא יהודה עדר, וכל אחד
שוכב באהליו. וכשאנחנו מתאחדים זה יוצא כאילו שהם… וזה לא פעם
מביך אותי שאני מוזיקאי קטן מאוד בעיניי. מבחינת הביצוע
והווירטואוזיות, כל מה שקשור בזה. והם גדולים בעיניי. הרבה יותר
גדולים ממני. אני לפעמים מתבייש שאנשים כאלה מלווים אותי, אתה
מבין? לכן אני מעדיף לפתוח את זה. להגיד שזה חלק מה… שהם בחרו
את זה, כל אחד הביא חומרים ללהקה והם בחרו את זה.
שאלה: זכור לי באמת, הייתי בחזרות לפני עשר שנים… תשע שנים,
בקולנוע “אלנבי”. ואתם עבדתם כל הלהקה… זה היה בצהריים באלנבי
58, יש שם את המועדון, ואתם בדיוק עושים חזרה…
מאיר: כן כן.
שאלה: …ונכנסתי שם לחזרה…
מאיר: כן?
שאלה: וכולם ניגנו והיה משהו לא בסדר…
מאיר: כן?
שאלה: כנראה שאתה היית על סולם A וכולם היו בסולם אחר.
מאיר: כן?
שאלה: זה באמת מה שאתה אמרת, שאתה לפעמים חושב שהם כל כך גדולים,
שלפעמים אתה קצת פחות מהם.
מאיר: לא לפעמים. אני… הם אוהבים לנגן איתי זה עובדה. וזה גם
אני מרגיש. מלבד מה שהם אומרים, ובעיקר איך שהם מנגנים. אבל אני
מרגיש נבוך לפעמים שמוזיקאים כאלה שאני מסתכל עליהם בהערצה,
יהודה עדר, על מיקי שביב, איך שהם מנגנים, איך שהמוזיקליות שלהם
זורמת, שהלוואי עליי, אתה מבין? אני לפעמים מסתכל על זה מהצד,
ואני טיפה נבוך.
אז בשביל להתגבר על זה, אני מעדיף לפזר את זה, להיפך. שהם יהיו
יותר פרונטליים, ושמה שמופיע תחת השם “קריזמא” זה מן… מן
מגוון של דברים. שהשירים שלי… וזאת גם הבעייתיות, כי אני
מזוהה מדי. אתה מבין? אז קהל בא אל מאיר אריאל, פעם “קריזמא”,
פעם “זרעי קיץ”, פעם לבד עם הגיטרה. לא, לא מפריע לי, ולכן גם
הלהקה הזאת זה לא ממש להקה, אתה מבין? זה תופעה מוזיקלית
שמתרחשת אחת לעשור או משהו. וזהו! )צוחק( כמו איזה כוכב שביט,
אתה יודע, פששששש… כן.
שאלה: בצילום האחורי של האלבום יש איזה מישהו שעושה רושם, או
שנדמה לי שהוא נכנס במן קולאז’. פרצוף של איזה מישהו. אדום כזה,
מי זה?
מאיר: זה אדם מדר.
שאלה: זה בצילום, נכון? זה הוספה.
If you need cash to buy some of Meir Ariel’s music,
then you should play casino games. You could win lots of cash.
מאיר: תראה, זה נכון. היה צורך להראות תמונה אחת של הלהקה כולה,
וכל החלק הוויזואלי של הדיסק לקוח מתוך הכיסוי וידאו שעשינו אבל
שלא הצליח לנו כל כך. כדי… אפילו כדי שימוש בקליפים כמעט,
ופשוט הוציאו באמצעות מחשב תמונות.
ואיפה שהיה חסר, אז קצת שתלנו באמצעים טכניים. אבל זה לא ממש
צריך להפריע למישהו, העיקר שכולם… וגם אם זה נראה חתוך, זה
נכון, זה סוג של…
שאלה: לא, לא, על הכיפאק…
מאיר: כן. )צוחק( העיקר שכולם יהיו פה. כן.
שאלה: לפני כחצי שנה… קצת יותר, שמונה חודשים, נפגשנו בערב “צו
פיוס” אם אפשר לקרוא לזה, במוזיאון תל אביב. זה היה ערב… בוא
נגיד, איחוד, קישור, דתיים חילוניים. והפילוסופיה שמאחורי
העניין. זכור לך משהו כזה?
מאיר: תזכיר עוד קצת פרטים?
שאלה: אתה שרת בסוף כמה שירים ודיברו שם, דיבר שם קולנוען אחד,
ועוד פרופסור…
מאיר: היה אהרן מגד שם?
שאלה: כן, אהרן מגד היה שם.
מאיר: אז אני זוכר.
שאלה: אתה עדיין עוסק, מתעסק בקירוב, באיחוד, באיחוי? למיניהם?
מאיר: אני לא נמנע… מזמינים אותי אני בא. בדרך כלל, אם זה רק
אפשרי. אבל אני לא פעיל מהסוג הזה. אני גם באופן אישי לא כל כך
חושש, זה נכון.
שאלה: מה כן נכון?
מאיר: אנשים צריכים לחשוב. ולרצות. והם כבר יגלו מה נכון. כל אחד
בינו לבינו יודע עד איפה הוא סובל משהו ועד איפה הוא לא סובל
משהו. והוא צריך לחשוב עד כמה הוא יכול למתוח את הסבל שלו, על
מנת לאפשר את הנוכחות של זולתו במחיצתו. ועל מנת שזולתו יסבול
אותו עד איפה שזולתו יכול לשאת את זה, וככה להתקיים. וזה עבודה
של כל אדם, כל יום, כל הזמן עם עצמו מול זולתו. בין אם יש עליו
חותם של ליטאי, ובין אם יש עליו חותם של תימני. בכל מקרה ובכל
צורה, אם הוא דתי, אם הוא לא דתי, אם הולך עם כיפה. הדברים האלה
נראים לי מלאכותיים במידה רבה ונראים לי שבאים לכסות על הפער
שהולך ומעמיק מסיבות מדומות לטעמי, אבל בכל אופן, בעובדה זה
הולך ומעמיק. ונראה לי שלחלק גדול מאוד יש באמת… למפלגות חלק
בזה, משום שהן המרוויחות העיקריות בסיפור, ואתה תמיד צריך
לראות. פילוג בעם. שים לב. מה זה ‘מפלגה’, מאיזה שורש זה בא?
פ.ל.ג.! )צוחקים( – והיא בהכרח פרט, נכון? כל מפלגה היא פרט.
כן, נכון. והיא חושבת שהפרט שהיא מייצגת הוא הכלל האותנטי. אבל
דע כי יש עוד כאלה כמוך.
נכון? ז”א מפלגות לא יכולות לעולם להביא ממש לאיחוד לבבות. כי
אנשים סגורים בקו המפלגה. לא חוצים את זה. אז… ומפלגות יכולות
לשסות את זה והקיום שלהן כמפלגה שמקבלת תקציבים, ויש לה חברי
כנסת וכיו”ב, כל הרווח השלטוני הזה נובע מהפילוג. דהיינו, בוא
נגיד את זה בצורה חריפה: הזיקה בין יוסי שריד וצחי הנגבי, יותר
חזקה מאשר זיקתם של שני אלה לבוחריהם.
היינו, יוסי שריד וצחי הנגבי קורצים זה לזה מאחורי גבם של
מאמיניהם ואומרים כדלקמן:
‘אתה יוסי, תשסה את בוחריך בי. דבר אליי כמו שאף אחד לא מדבר
בכנסת.
אני אשסה את בוחריי בך, ואדבר עליך כמו שאף אחד לא מדבר על אף
אחד בכנסת, ושנינו נפגש במזנון…’ – פשוט. כמו שאומר, אם זוג
עורכי דין נוכלים שמנהלים תיק גירושין. זה של האישה וזה של
הגבר. נפגשים במסעדה באין רואה ואומרים: ‘אתה תשסה את האישה
ככה, אני אשסה את האישה ככה, היא אוכלת מהפה שלך, הוא אוכל מהפה
שלי, ואנחנו נחיה ולא נמות על התיק הזה. אתה מבין מה אני אומר?
ומושכים את המקרה, ומושכים, ומשסים ומפתים. ככה בדיוק מתנהלות
מפלגות. הן נותנות לאזרחים תחושה של שייכות מסוימת באמצעות
הפוזה שהם משחקים, האזרחים נותנים להם את הקול שלהם והם נפגשים
במזנון!
יושבים בוועדת חוץ ובטחון או בוועדה אחרת, ומחוסנים מכל פגיעה.

שאלה: אז אפשר לומר שהמקום הכי מאוחד בארץ זו הכנסת?
מאיר: הכי…?
שאלה: מאוחד? בארץ? המקום ש…
מאיר: המקום שבו האחדות של העם מתבטאת מתחת לפני השטח הכי חזקה,
זו האחדות הסמויה של חברי הכנסת בינם לבין עצמם. אין שום ספק
בזה.
שאלה: אווווה.
מאיר: ה… מועדון חברי הכנסת זה אחד המועדונים היותר חזקים שאני
מכיר. של כל הסיעות. שום הפרש. לא חילונים, לא דתיים, לא
תימנים, לא… רוסים שיכורים. לא, אני רוסי, אני יכול להגיד את
זה. שלא יקפצו לי הרוסים פתאום. יש להם תרומה נכבדה. אוקיי.
שאלה: אולי קצת מוקדם לדבר על זה, אבל יש לך כבר תכנון לתקליט
הבא, שירים…?
מאיר: לא ממש. אני עובד כל הזמן. ובלי שים לב לתוצאה הסופית של
הדברים. כי הפסקתי להאמין בעבודה קונספטואלית לדיסק. אלא לתת
ממש יותר תגובה בזמן אמת לרעיון שעולה וצץ.
פעם הייתי בקושי רושם ת’רעיון הזה ודוחק אותו אם הוא לא היה
יושב, נגיד, באיזשהו כיוון מסוים. הוא לא נראה שייך. אם הוא
נראה סתם בדיחה תפלה או משהו כזה, או איזושהי מריחה לצורך העברת
זמן. היום, כל רעיון שעולה ושנשמע לי על פניו, אני נותן לו תוקף
מסוים. אני עובד עליו תקופה עד שמצטבר לשלושה ארבעה בתים, זורק
על זה איזשהו לחן זמני, מקליט אותו והולך הלאה. לא חושב יותר
מדי לאן זה הולך. למה זה יגיע, איך, מה יהיה עם זה.
בבחינת מודלים ואתה כאילו פותח קשת של אפשרויות. ועובד
סימולטנית ובעיקר מול הגירוי המיידי שעולה בך, כאילו להגיד…
העובדה שזה עכשיו עלה בך, אומר דרשני. ז”א זה כאילו העיתוי שלו.
לך על זה. אז אני הולך על זה. זה הדבר היחידי, אבל מתי יהיה מזה
תקליט אני לא יכול להגיד לך. פשוט לא… לא נראה לי באופק בשלב
זה. להיפך, נראה לי שאני חייב לנוח לפחות שלוש או ארבע שנים
מדיסקים. משום שמבחינתי הקצב ש… מאז שעברנו העירה ומאז שתרצה
נכנסה
לניהול ויוזמה של אריאל הוצאות, אז הקצב של התקליטים הוכפל.
היציאה שלהם. מאז שהיא נכנסה הוצאנו ארבעה דיסקים ברווחים,
בממוצע, של שנתיים לדיסק. כשאני הייתי רגיל לעבוד ברווחים של
חמש שנים וארבע שנים. זה לא כל שנתיים דיסק.
שאלה: אשת-חיל!
מאיר: אשת-חיל. מטרטרת את הפועלים משהו! )צוחקים( אז חייבים…
בעיניי… תראה, “ברנרד ולואיז” הרי… כאילו עוד לא… עוד לא
ממש אפשר להגיד שכבר יצא. הוא עוד כאילו רץ, טרי משהו. וכבר
בדיסק הזה. אז בהחלט מבחינת יחסי הציבור אתה מפגין איזושהי
אינטנסיביות מסוימת. אבל מבחינת הצורך להוציא דברים, אני חש
ששום דבר לא בוער. הדברים נכתבים. והם ייצאו מתי שזמנם יבוא.
אנחנו יותר עוסקים, למשל “ברנרד ולואיז”, בבדיקה ממש מעשית של
להפוך את ה… להפוך את זה למחזמר או אופרה. ריקודים ותלבושות,
וכל כיו”ב, עלילה, והכל והכל. לא שהדיסק מחייב שכל השירים
שמופיעים בדיסק יופיעו. דיסק זה דיסק לעצמו. אבל בלי ספק חלק
מהשירים יופיעו וייכתבו ודאי קטעים חדשים שמתחייב מהעלילה.
ושיותר יושב בז’אנר של מחזמר. זה מאוד מגרה אותי כי המגרה אותי
המוזיקליות הדיבורית והמוזיקליות השירית ואזורי הדמדומים
ביניהם. מאוד מגרה אותי. הוא הדין בתנועה.
מגרה אותי התנועה הבלתי מסוגננת של בן אדם, ואיך התנועה הזאת
מגיעה פתאום למצב של סגנון. וזה נהפך פתאום למחול. וכיו”ב,
דברים כמו מילה – איך גם היא מתגלגלת ואיך היא מתפתחת ואיך היא
משנה. ובכל זה יש המון גירוי ורק צריך איזשהו תקציבון בשביל
להתמסר לזה.
שאלה: השיר האחרון שבאלבום… “טוק טוק טוק על דלתי מרום”…
מאיר: כן?
שאלה: דלתי רקיע, שערי רקיע.
מאיר: איך שאתה רוצה.
שאלה: אוקי.
מאיר: אני חושב שמרום, רקיע, שמיים…
שאלה: טוב.
מאיר: …גן. משרתים לזה.
שאלה: יש לך שם קבוצה אחרת או… התווספו עוד נגנים לשיר הזה. מי
הם ולמה הם באו?
מאיר: כן. אז טוב, באותה תקופה שקיימנו את ההופעה ב”הארד רוק
קפה”, עבדתי עם להקה… הופעתי עם להקה שנקראה “זרעי קיץ”. זה
יזהר שבי בגיטרה, ונאור כרמי בבס וקונטרבס,
ובהתחלה יואב בונצל תופים, אחר כך היה ג’קי יעקב מאוטנר תופים.
וכשבאנו לעשות את ההופעה עם “קריזמא”, ידענו שלא נוכל להריץ עם
“קריזמא” הופעה שלמה. גם לא היה זמן לחברים להתארגן, ולבוא
ולהגיד… כאילו להניח את כל הדברים האחרים שהם עסקו בהם ולעשות
את זה.
אלה היו נגיעות של “קריזמא”, זה מה שיש בדיסק. ולהקת “זרעי
קיץ” שימשה מעין פותחן כעין להקת חימום, ולהקת סגירה. פתחנו
ב”זרעי קיץ” ועשינו כמה שירים של “זרעי קיץ”, נגיד שלושה או
ארבעה, ואח”כ עשינו על קטע של ליווי מוזיקלי, סיפרתי את הסיפור
של “קריזמא”, במין ראפ כזה, ואח”כ הזמנתי את להקת “קריזמא”
לבמה, ואז ירדו החברים של “זרעי קיץ”.
ואז עשינו את הופעת “קריזמא”, ואז “קריזמא” ירדה, ועלו חברי
“זרעי קיץ” והמשכנו.
והרבה זמן התלבטנו כי הכל הוקלט. בשיר האחרון-האחרון כשגמרנו
עם “זרעי קיץ”, הזמנו את “קריזמא” בשביל לעשות את Knocking on
Heaven’s Door עם שתי הלהקות ביחד. כמו איזשהו חתימה סופית של
הערב. וחשבנו שנוציא שני דיסקים. אחד של “קריזמא”, אחד של…
דיסק כפול כזה. התלבטנו בזה ארוכות.
אם היינו מוציאים שני דיסקים אז Knocking on Heaven’s Door היה
מתחבר ל”זרעי קיץ” דווקא. כיוון שבסופו של דבר, אחרי התלבטויות
ממושכות, הכרענו לטובת דיסק אחד, אז החלטנו לכלול את Knocking
on Heaven’s Door, את “טוק טוק טוק” בדיסק הזה.
בשביל שיהיה כאילו שני סופים. שתי גמירות. גם “לילה שקט” וגם
זה. ושמה יזהר שבי נותן ת’סולו שלו, ונדמה לי שבונץ המתופף
ונאור מנגן בס, וכל היתר, הקאריזמות, עושים מה שהם רוצים שם…
שאלה: טוב. יש לך שעות פנאי?
מאיר: אין לי מושג כזה. או שאני בפנאי טוטאלי. או שאני עסוק
טוטאלי, ובשני המקרים זה נכון.
שאלה: אבל מה אתה עושה בשעות הפנאי-לא פנאי?
מאיר: אין לי מושג כזה. כל מה שאני עושה זה עשייה.
שאלה: נכון, כי זה לא שאתה פקיד ויש לך מהשעה חמש עד למחרת
בשמונה, מה שנקרא שעות פנאי.
מאיר: נכון. אני טוען שגם לפקיד אין. הוא רק חושב שיש לו. ולוקח
את זה. אני טוען שכל עובד בכל ענף, כל אדם עושה למחייתו ועושה
לנפשו.
שאלה: …
מאיר: בקשה?
שאלה: התמזל מזלך לעולם? יש לך מזל ש… או שאתה פשוט כיוונת שזה
כך יהיה?
מאיר: מצוין מה שאתה אומר. לגבי מזל אני לא יודע. כי היו לי לא
מעט… נקרא לזה בורות ותחתיות שנפלתי לתוכם. אתה יכול להגיד עם
מזל כמו שלי, אם זה מזל, אז עדיף שלא יהיה מזל בעולם.
לא לא לא, חלילה, אתה לא תשמע מזה קובלנה או טענה. אני רק אומר
לך שאין לי מזל, אני לא חושב עליי כבר מזל או דברים כאלה. וכל
התפיסות שיש לי, או כל נקיטות העמדה או כל ההתייחסות שלי לחיים
זה כתוצאה מאנטי מזל. אלא שוב ושוב לחבוט את האף בתוך המציאות
הזאת, המציאות הזאת, הדלת הזאת, האבן הזאת, עד שאתה מתגבש
לעצמך.
לפעמים איזשהו משפט או… שקלטת, אולי ממורה דרך, למשל כמו בוב
דילן, תרם לי הרבה משפטים. הרבה. או יותר נכון לקחתי ממנו.
כמכווני נקיטת עמדה לגבי המציאות המוטרפת שבה אתה חי וכל הזמן
מנסה לפענח אותה בשביל למצוא את השינוי שלך, למצוא את עצמך.
אז כל מה שהצטבר אצלי, אני חושב בעבודה קשה בחומר ובלבנים, אין
פה שום נס חוץ ממה שביני לביני אני קורא נס, שבהחלט קרה לי לא
אחד ולא שניים. קורה לי כל הזמן. אם כבר.
אבל עמדתי להגיד לך שעצם היותנו יושבים אחד מול השני ומדברים
זה נס שאי אפשר, שקצרה יד אדם להסביר.
שאלה: למה? לא. אתה צודק שבאמת אני חוטא בזה שאני כבר התרגלתי
לתפוס את הדברים כמובן מאליו.
מאיר: בדיוק ככה.
שאלה: אני מודע לזה שאני לא בסדר.
מאיר: לא, אני לא אומר לך ש’תה לא בסדר. אבל… כי ברמה של התפקוד
היומיומי זה לא בריא לחשוב ש’בעצם זה נס מה שקורה לי’ כי נס זה
מצב נפשי אחר, ותודעתי אחר.
ש’תה אומר… זה מפעים אותך. אבל ביני לביני בהחלט מאוד יכול
להיות שהתרחש איזה סוג מסוים של נס. במקום שבו הייתי או במקומות
הירודים והנמוכים, שפה הייתי.
ובמקום המאוד מניח את הדעת שבו אני נמצא. ועם התחושה
שאיזשהי… כל הזמן אפשרות שיכול להיות או… אני רואה איך זה
יכול להיות עוד יותר עשיר, עוד יותר מגוון.
אני נזהר מלומר טוב או רע, כי זה משחק לכאן או לכאן. קצרתי
מלדעת איך זה בסוף נגמר אבל… ש… במסגרת המקום הקטן הזה, זה
יכול להיות עוד יותר גדול. ואני מקפיד עד כמה שניתן לא לשכוח את
התשעה באב הפרטי שלי. לא לשכוח לעולם, גם כשאני שמח ומרגיש שאני
עומד
על שתי רגליי ואכן סר מר המוות, וסרה הבהלה, והפחד, והטירוף,
והשיגעון, כולם… כאילו התקלפו ממני ונשרו, אני לרגע אחד לא
שוכח שהם אורבים לי מאחורי הפינה ובסיבובון קטן של הראש,
ובמהלכון כמעט בלתי מורגש מצידי, הם יכולים להתנפל עליי ולשטוף
אותי.
ממש כשם שהייתי פעם. תקוע בזה. נגיד.
שאלה: “על הפתח”… איך זה הולך?
מאיר: “על הפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו…” כן.
אז אני מתאמץ… הזיכרון של איפה שהיית, או נקרא לזה עבדות
מצרים שבה היית, או השעבוד או הבור תחתיות אפל שבו הרגשת שאתה
נמצא… שכאילו אי אפשר לרדת עוד יותר נמוך, ורק כשאתה עולה
ממנו אתה מבין שבעצם היית יכול להיות עוד יותר נמוך. )צוחק( אז
בכל הדברים האלה… אדם, לדעתי, חייב תמיד לזכור את זה. זה הטעם
שיכול לעזור לו לשלוט וכאילו להיות בעמדת “תמשול בו”. ו-“חטאת”.

שאלה: טוב. אז מה אתה מאחל לך, לעם, לארץ, לעולם?… לעת סיום?
מאיר: וואללה, הלכת איתי…
שאלה: …רחוק, הא?
מאיר: כן. לעצמי אני מאחל שזה יימשך ככה בדיוק. למי עוד אמרת? למה
עוד אמרת? לעם?
שאלה: לעם, כן.
מאיר: לעם אני מאחל שיתבגר, שיפסיק להאמין בפרסים, ויקנה מקרר רק
בגלל מקרר, נ ק ו – דה!
כמשל לנפש המאוד ילדותית שלנו כפי שהיא מתגלמת בפרסים אינספור.
עובדה ידועה היא, שמה
שגורם לבן אדם את הסיפוק הכי גדול ואת התסכול, או את העצב הכי
גדול, אנ’לא יודע עצב… אבל את התסכול, נקרא לזה לצורך ענייננו
– זה העבודה. איך היא מתבצעת.
כל מה שמסביב – כספים, חשבונות, עניינים, בלאגנים, זה עשרה
אחוז בקושי. והתמריצים למיניהם זה ילדותיות. זה ילדותיות.
שאומרים ‘בוא תעשה את זה ותקבל את זה’.
הם, כל מה שהם רוצים זה להיפטר מעוד מקרר. הם לא רוצים להציע
לבן אדם מקרר שיקרר לו ויעשה לו. מצדם תקנה את המקרר ותזרוק
אותו. רק תקנה אותו. זה ילדותיות.
מי שקונה מקרר בגלל מבצע – בגלל פרס – למשל, או שהולך לדעת
דברים על מנת לזכות בתחרות עושים את הדבר בגלל הדבר עצמו, שהוא
מספיק טריוויה, הוא ילד. כן, פרס ישראל למשל, בוא נלך רחוק, פרס
נובל. זה ילדותי. אנשים כבר לא גדול לעצמו, אלא הם עם עין אחת
לכיוון של הפרס. והם רוצים לקבל את הפרס בשביל הכבוד, בשביל
התהילה, וגם בשביל הפרנסה, זה אולי עושה כסף, פרס. שלושת האנשים
האלה שעמדו עם פרסי הנובל שלהם, ערפאת ורבין ופרס, נראו לי כמו
שלושה צ’יפנדיילים שמחזיקים ת’זין שלהם בחוץ. סליחה על הביטוי,
תמחק את זה. כי אני מדבר גם…כאילו, לא רוצה להקל חלילה בכבוד
יצחק רבין זכרונו לברכה, אבל כמו שהם נראו שם, ככה זה נראה. פרס
זה ילדותי. צר לי להגיד את זה.
וכל מיני פיתויים ובונוסים למיניהם שגורמים לך להסיח את הדעת.
בוא נרחיק לכת ונגיד לך, שקנסות, כל מדיניות ההרתעה, זה בלוף.
זה גורם ל… מסיט את האדם ואומר לו ‘אתה אל תיסע מהר בגלל שאתה
פוחד על החיים שלך. אל תיסע מהר בגלל שתחטוף קנס.’ זה היסח דעת
אטומי.
מהעיקר. העיקר הרי זה החיים שלך. יוצא שאנשים ילדותיים והם
מתים בגלל שהם לא פוחדים על החיים שלהם, כמו שהם פוחדים מקנס.
שהרי בן אדם, תשאל אותו הוא יגיד ‘אני אשלם עשרים אלף שקל קנס,
רק תשאיר אותי בחיים!’ במקום זה הוא פוחד מהשוטר יותר מאשר על
החיים שלו. כי אם הוא היה פוחד על החיים שלו, והיה לו יחס ישר
בעסק הזה, והוא ידע… היה יודע… הוא לא צריך שום שוטר שיזהיר
אותו שהחיים שלו יקרים לו, הוא יודע את זה לבד.
אבל אם נמצא שם כבר שוטר, אז הוא נכנס ללחץ, מאבד את הריכוז
שלו בכביש, והוא מועד לעשות תאונה. כל מי ששוטר הוריד אותו וקנס
אותו, שלח לכביש אדם עם ריכוז נמוך, עצבני שמועד לעשות תאונת
דרכים. וזה הכל בגלל הנפש הילדותית שה… שלטון הגננת ממשיך
ומקפיד לפתח בנו האזרחים על מנת שנשים דגש על הדברים הלא
נכונים.
הנה אני שומע שחנן פורת מציע לקנוס את מי שלא יציל… לא יעזור
לפצוע. פתאום אנשים לא יצילו פצוע בגלל שזה מצוות אנשים מלומדה
להציל פצוע, לא צריך לחשוב על זה, כל פרימיטיב יודע את זה. הוא
אומר ‘אל תציל ת’פצוע בגלל שצריך להציל פצוע אלא בגלל שתפחד
מקנס’!
היינו, יסתכל ימינה שמאלה, יראה שאין איש, יעזוב אותו! כי אין
מי שיקנוס אותו.
אתה יודע, כמו אתה עושה בדרך. ללמד אותך עד לאן מגיעה רמת
הגננות שתופס השלטון, חברי הכנסת האלה שהזכרנו, הממשלה…וזה
לרמה של ילדותיות עמנו הגיע. בא לי לבכות מרב זעזוע.
אני יודע שזה עם שלא יכול לנצח מלחמה. אני יודע שזה עם שיכול
רק להימלט על נפשו.
אחוז שבץ. הגזמתי, כמובן. אבל אין בגרות נפשית בעם. בחברה.
במידה מספקת.
אני מאחל בגרות נפשית.
שאלה: מאה אחוז.
מאיר: מה עוד אמרנו? העולם? כנ”ל.
שאלה: מאה אחוז. טוב אז…
מאיר: זה לראש השנה מיועד? השידור?
שאלה: לא, זה…
מאיר: אה, אמרת לי, יום שלישי.
שאלה: כן, ליום שלישי. טוב, אז תודה רבה לך מאיר אריאל על השיחה
הנעימה וה… כבדה, שהכניסה לבטן.
מאיר: )צוחק( תודה רבה לך.
שאלה: ושתצליח בתקליט החדש – “דלתות נפתחות מעצמן”…
מאיר: …ונשארות פתוחות. )צוחקים(
שאלה: תודה מאיר אריאל.
מאיר: תודה לך.

Comments Off on תמליל ראיון מטעם רדיו קול הכינרת
Categories: Uncategorized

טרמינל לומינלט November 12, 2013

Next time you go out for a concert, make sure you
carry your phone so you can play at
the Canadian Instadebit casino while watching the concert.

אולי השיר הפרובוקטיבי והלא מוסבר ביותר של מאיר זצ”ל הוא שירו
הידוע “טרמינל לומינלט” כבר השם עצמו מעורר הרמת גבה אחת או
שתיים, מאיר עצמו מעולם, עד כמה שידוע לי, לא נידב אינפורמציה על
פירוש השיר, גם בשיחה אישית עימו הוא סירב להעביר מידע.

השיר, לפי הפירוש שלי, לא מדבר כלל על שדות תעופה אלו ואחרים,
כמו גם לא על מטוסים, קציני בטחון וכו’, אפילו האהבה שמאוזכרת
ביחס לטרמינל אינה כפי שנראית.

מדובר על אדם המחפש את האושר הנצחי והאמיתי שלו )הטרמינל( והוא
מנסה, לשווא, למצוא את אותו אושר ביחסי מין סתמיים ובסיפוק רגעי
וחולף, אך סיפוק זה מצליח להעביר את דכאונו, אם כי לזמן קצר.

אם נניח את הקלפים על השולחן, השיר מתאר זיון !!!, חד וחלק,
ולכן, אולי, זה כל כך קשה לשמוע את העיבוד הנוראי שעשתה לשיר
אחינועם ניני, וכשהיא שרה שיר זה בלשון נקבה היא גם עושה עוול
גדול לאולי השיר הוירטואוזי ביותר שנכתב בשפה העברית, ולמאסטרו
בעצמו, מאיר אריאל, הגורו שלי.

למרות שקיימים אצלי עדיין מספר חורים בטקסט וישנם מילים ודימויים
שעדיין לא מובנים לי בשיר, להלן השיר “טרמינל לומינלט” כפי שאני
מבין אותו:

“טרמינל לומינלט” – לומינלט הוא נר שתוקעים לתינוקות בתחת על מנת
שיירגעו, כבר השם מרמז על איזו שהיא קונוטציה מינית, החדרה של חפץ
לפי הטבעת; טרמינל, כפי שהזכרתי לעיל’ הוא האושר, כך שאם תרצו,
בתרגום חופשי, “האושר בתחת”.

Comments Off on טרמינל לומינלט
Categories: Uncategorized

שלוש דעות על תת מודע זמני June 12, 2013

album5

הפירוש של שי היה מקורי וחדש מבחינתי, והתיישב טוב מאוד עם מה
שנאמר על מאיר – אשר יותר מכל אהב נשים. ומי יכול להאיר את עיני
לגבי הטקסט טוב יותר מאשר חברי הטוב שי?

הממ… לי, בתור חובב נשים נחות בהשוואה לשי, יש רעיונות אחרים:

ראשית, די כבר עם כל הסקס הזה. כל שיר של מאיר אפשר לפרש במובן
מיני, פשוט מכיוון שמאיר מכניס אלמנטים מיניים בכל מקום. אז אולי
היה שם הרבה סקס בראש, אבל עדיין – היה גם רעיון אחר.

שנית, את השירים של מאיר אפשר לפרש ולנתח, אבל יש לכולם כמעט
מרכיב משותף: הם מספרים סיפור. כמו הרבה שירים אחרים, גם השיר הזה
מספר סיפור.

ועכשיו, לאופן שבו אני רואה את “שיר תת מודע זמני”:

השיר מתאר מחשבות )תת-מודע( של חייל בעת מלחמה, בעודו מתגעגע
לאישה )או חברה( שמחכה בעורף. הבית והאישה מבטיחים שלווה ובטחון
אולם השירות הצבאי מבטיח את קיומם של אלה )”מרפסת קיץ על חוד
חרב”(.

הקונוטציה הצבאית ברורה מאליה. מדובר פה על תקופת מלחמה )”ארץ
עקובה”(. “בהיפגש נשים בערב” היא פגישה של נשות הלוחמים בעורף,
שאופיינית יותר )מן הסתם( לתקופת מלחמה.

תנועת הגנמ”ש היא תנועה לילית. הלילה מתואר על ידי הדובה הגדולה
והירח הנע )כמסור מסתובב( בין העננים. אותו לילה ואותו ירח מבצבץ
בין עננים מלווה גם את הנשים שבעורף. זהו אגב אחד התיאורים היפים
ביותר של מאיר: הירח כפנינה, העננים כקונכיה העוטפת אותה.

ההתמקדות בקו הרקיע ובדובה נובע מכך שאלו הדברים היחידים שעליהם
ניתן להתמקד בתנועת נגמ”ש לילית – הדבר נחוץ לניווט לילי )הדובה
מגדירה את כיוון הצפון, קו הרקיע את מטווה הקרקע(.

ביגוד לפירוש של שי, אני סבור כי השיר רחוק מקונוטציה של מין.
היחס למיניות האישה הוא דווקא עדין ומעודן – סביר שאותם “אנחנו
שנדע לדעת” הם בחורים צעירים, שמפחדים למות בקרב, אולי אף כאלה
שעוד לא ידעו אישה: “אולי מחר נדע לדעת, אולי לדעת עוד נמות”.
המקום היחיד שמדבר במפורש על קירבה אינטימית בין גבר לאישה הוא
במשפט “נזכה לגעת אל צווארך, זה השמוט”. זה די רחוק מהשאיפה
שבוטאה בפירוש הקודם, לזיין לבחורה את הצורה.

המשפט “חייתו-מדבר חייתו אדם” מציג את החיה שבאדם כחית המדבר
הטורפת – בולשת ומחפשת קורבן בודד במרחב השומם. כך גם עיני
הלוחמים )”משתלחות ריבוא עיניים”(. מנגד לאדם ולחיה שבו, ניצב
המדבר; אותה אדמה שכיבושה הופך פתאום למהותי. בעוד הכוחות
האנושיים נלחמים, המדבר עצמו אינו מותח קו בין הניצים, ואינו
מבדיל בין דמם של המתים.

לשיר קוראים “שיר תת-מודע זמני”. ‘זמני’ משום שמדובר במחשבות
חולפות בראשו של המשורר, הלוחם. העובדה שהתרחש קרב בין הבית
הראשון )בו בטן הנגמ”ש מלאה קליע( לבית השביעי המשלים אותו )בו
הנגמ”ש מרוקן מקליעים( אינה מוצאת ביטוי בגוף השיר – ומכאן היותו
שיר “תת-מודע”. )בנוסף, בקלפי טארוט מיוצג הירח וזאבים הנובחים
אליו )חיית המדבר( כרמז לדברים נסתרים ולמודעות שמבקשת להתפרץ(.
המודעות הנסתרת מתפרצת בסוף השיר, בצורת מסקנה.

השיר מחולק לשלושה חלקים, וחוזר על עצמו מדי שלושה בתים, תוך
שהוא מתאר התפתחות:
התקדמות הלילה מתוארת בבתים 1, 4 ו- 7. בבית בראשון הנגמ”ש עולה
ברדת הלילה, יוצא אל הדרך אל עמדתו הבאה. בבית הרביעי, אמצע
הלילה, הכוח מחפש מסתור כדי לישון. בבית השביעי השחר עולה,
והנגמ”ש מרוקן מקליעים אחרי הקרב.
מחזוריות נוספת קיימת בין 3 הבתים הראשונים ושלישיית הבתים
שאחריה: הירח מנסר דרך העננים מעל הלוחמים בבית השני. הוא חוזר
ומופיעה מעל לנשים בבית החמישי. כמי שמייצג את התת-מודע )לפחות
לפי הטארוט(, הירח פורץ החוצה בבית השמיני.
המחזוריות של שלושה בתים קיימת גם בין הבית השלישי לששי; בבתים
1-3 מתוארים המדבר, שטח המלחמה והלוחמים. המחשבות של הכותב בבית 3
הן פילוסופיות כלפי המצב שסביבו. בבתים 4-6 מתוארים הבית שבעורף,
והנשים שמחכות ללוחמים. המחשבות של הכותב בבית 6 הן של ערגה כלפי
האשה שבבית.

פסקת הסיום מתארת שלבים בתודעה חברתית ופוליטית של שני עמים
במלחמה:
מתחילים בכוח, )”למדו למוד בכל הכוח” – מלחמה(
ממשיכים בלמידה של המצב, )”למדו למוד כהדרש”, מלשון לדרוש
בעניין. מדברים, מסדירים, מתכננים(
ומסיימים בהתבססות על זכרון והיסטוריה, )”למדו למוד ואל תת שכוח”
– יכולים להמשיך לנוע על סמך הידע שנצבר בעבר(
וכל הלימוד הזה – כדי להבטיח שלא לעסוק יותר במלחמות, ושההכרה של
הכותב תעסוק רק בחיי השלום – פגישה ספונטנית לעת ערב. אם ננסה
ליחס את יתר השיר לפסקה זו, הרי שהכותב מצוי כרגע בשלב הראשון
)”כל הכוח”(, בעוד שערגתו לאישה )כמתואר בחלק האמצעי של השיר( היא
השאיפה של סוף פסקת הסיום.

הערות:
יש כמה נקודות שקשה לי להסביר ביחס לפירוש שלי:
“הו ארץ ארץ חבובה”: גילוי האהבה הזה הוא כנראה הערה אירונית
כלפי האדמה שנכבשת והלוחמים ש-“חפצים בה” כל כך לפתע פתאום
כשמדובר במלחמה.
“חייתו-מדבר חייתו אדם”: ביררתי, והמשפט מגיע מארמית. עלי להביא
הוכחה מילונית לכך.
“וכהדרש את הכתובה”: פשר המשפט נשגב ממני בהקשר של הפירוש שלי.
האם יש עוד הקשרים ל-“כתובה”? האם הכתובה מציינת את הקשר בין
הלוחם בקרב לאשה שבעורף?

Comments Off on שלוש דעות על תת מודע זמני
Categories: Uncategorized

ראיון עם קוטנר May 30, 2013

קוטנר: שלום מאיר.
מאיר: שלום יואב.
קוטנר: חג שמח.
מאיר: חג שמח.
קוטנר: פתחתי את התכנית ב”זרעי קיץ” מכמה סיבות. קודם כל זה שיר
מאוד מחמם לב וטוב לפתיחה, עושה הרגשה טובה.
מאיר: כן, תודה.
קוטנר: בניגוד להרבה משירי “רישומי פחם”, שהם מאוד מאוד חזקים
ונוגעים ללב, אבל הם לא כיפיים, אתה יודע, זה תקליט שעושה קצת שחור
בלב.
מאיר: כן. מה, באמת? שחור בלב?
קוטנר: רישומי פחם, פחם זה שחור.
מאיר: כן.
קוטנר: ואני יודע שהשירים בעצם נוצרו די באותה תקופה, לא? השירים
של “זרעי קיץ” ושל “רישומי פחם”.
מאיר: לא. “רישומי פחם” נכתבו בערך בתחילת שנות התשעים, מה שנקרא.
לפני כארבע, חמש שנים.
ו”זרעי קיץ”, נגיד, כחצי שנה בערך לפני שהם הוקלטו…ויצא..אז הם
נכתבו. חלקם. וחלקם היו שירים ישנים מזמן מזמן, שחידשנו. פשוט סידרנו
אותם מחדש. אני מדבר על שירים מ”זרעי קיץ”.
קוטנר: כן.
מאיר: אבל שירים שנכתבו ממש ל”זרעי קיץ” נכתבו הרבה אחרי “רישומי
פחם”.
קוטנר: בעצם “רישומי פחם” נוצר בתקופה…אני לא מדבר על רכילויות,
על החיים, אלא על מה שאני מרגיש מהתקליט…תקופה שהיא תקופה קשה לך.
יש הרבה כעס בתקליט הזה, הרבה מחאה. הרבה כאב.
ואם אתה אומר ש”זרעי קיץ” נוצר אחר כך, אז בעצם כבר יצאת מהתקופה
הרעה הזאת, אז למה להוציא את זה בכלל פתאום?
מאיר: באמת שאלה טובה. והתלבטתי רבות למה להוציא את זה. ורציתי לא
להוציא את זה. ושאפתי לא להוציא את זה ופחדתי להוציא את זה, אבל
ראיתי שאני לא יכול שלא להוציא את זה. באיזושהי נקודת זמן בחיים שלי.
ואמרתי ‘אני חייב להוציא את זה וזהו’. להוריד את הנושא מסדר היום. כי
ראיתי שאני…בזה שאני לא רוצה להוציא את זה, אני לא נפטר מהלחץ של
השירים האלה לצאת. וכל זמן שאני לא מחלק את זה עם זולתי באיזושהי
דרך, את כל החומר הזה, את כל השאלות האלה, אז הבטן שלי מנופחת. אז
פשוט הגעתי להחלטה שאני מוציא את זה וזהו.
קוטנר: הוצאת את זה בדרך מאוד לא מקובלת. אין יחסי ציבור לתקליט
הזה, הוא יצא לבד, בלי חברת תקליטים מוכרת. זה, אם אני לא טועה,
הראיון הראשון שלך ברדיו עכשיו, בקשר לתקליט הזה.
מאיר: כן.
קוטנר: בטח הראיון המקיף הראשון בקשר לתקליט הזה.
מאיר: כן.
קוטנר: שום חנויות תקליטים ברחבי ארצנו לא קיבלו עותק של התקליט…
מאיר: עדיין.
קוטנר: …חוץ מחנות אחת בתל אביב.
מאיר: כן.
קוטנר: שנקראת “טאאור רקורדס”. כי הוא אנטי לכל העניין שנקרא שיווק.
למה? אם כבר אתה מוציא, אז למה להוציא ככה?
מאיר: משום שהחומר דורש את זה, זה חומר מאוד אישי. זה חומר של ד’
אמות. של בן אדם אחד לאחד.
אף כי עוסק בענייני חברה. אבל אחד לאחד. זה ברמת הדיבור, זה כמו
שאמר הנביא, “היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? “, זה כמו שאחד בא
לאחד ואומר לו “שמע, יש לי דיבור איתך”. הוא אומר לו ככה וככה וככה.
זה האויר, או האוירה של התקליט. לכן גם דרך ההוצאה המיוחדת שלו, או
יותר נכון ההקלטה שלו
באולפן עם שירה וגיטרה בלבד. כאילו שאני יושב לפניך בחדר שלך ושר לך
את השיר. את התקליט.
בנשימה אחת, כאשר לזה, יותר מאוחר, עקב אפשרויות שהתבררו, הוספתי
מעט דמיונות או צבעים או הגדרות מוזיקליות מסויימות – לגדור לכאורה
את ההתפרצות הכמו לא מבוקרת.
קוטנר: צ’לו וקלידים…
מאיר: קלידים ואקורדיאון של דורון פיקר, וצ’לו של קרני פוסטל.
קוטנר: אתה בעצמך גם באקורדיאון, לא?
מאיר: פה ושם…לא, באקורדיאון לא, אבל פה ושם בקלידים, בצבעים
שונים וגם דורון ניגן קלידים ב”דמוקראסי”.
קוטנר: אתה בעצם התחלת בתור אקורדיאוניסט.
מאיר: חלילן.
קוטנר: עוד לפני האקורדיאוניסט.
מאיר: כן. בכיתה ג’ ניגנתי בחלילית. עברתי לאקורדיאון בערך בגיל
14, 13. הייתי נגן של שירה בציבור וריקודי עם. עד שהריקודים התעייפו
ואולי אני התעייפתי, אני לא זוכר מי התעייף קודם.
קוטנר: העם התעייף.
מאיר: בכל אופן, הנחתי לאקורדיאון ולקחתי כלי מעט יותר קל, שזה
גיטרה.
קוטנר: בוא נתחיל לשמוע את התקליט, אנחנו נשמע אותו לפי הסדר. ואני
חושב שיש שירים שממש צריך לעזור להם קצת עם איזה הסבר, או חומר רקע
או מילה.
מאיר: כן. בבקשה.
קוטנר: “חית הברזל” זה השיר הראשון.
מאיר: כן. זה על סמך ספר דניאל פרק ז’, שנתקלתי בו יום אחד לפני
כמה וכמה שנים טובות, אולי עשר
או חמש עשרה שנה. ומאז אני תפוס על הנביא הזה ועל המשמעויות שנובעות
מהנבואות שלו ביחס לימינו אלה. ופשוט נראה לי שלפחות אחת מהנבואות
שלו, אחד מהדימויים שניגלו לו בחזיונות לילה מתגשם בימינו. וזה “חית
הברזל”. באופן של דימוי. הוא חזה שעולות ארבע חיות מהים, כפי שהשיר
מספר.
כל אחת מהן מסמלת מלכות. נגיד, אחת מלכות בבל ואחת מלכות פרס ומדי
ואחת מלכות יוון, והרביעית היא רומי. והיא שונה מהם בכל מה שהיא
עושה, שלא דמה לכל אחד מהדברים ששלוש המלכויות האלה קדמו לה. ואתה
יכול להגיד שבכך נסגרה הנבואה של דניאל ואין לנו מה לעסוק בזה יותר.
אבל מלכויות חזרו וניתכנו* בעולם הזה בכל מיני צורות, ועד היום יש
מלכויות. ולפיכך הדימוי הזה תקף בעיניי ולפי מה שנגלה על פניו
לעיניי, בימינו, אנחנו בעידן מלכות הברזל.
קוטנר: ואיך אנחנו משתלבים בכל ה…אנחנו, ישראל משתלבים בזה?
מאיר: טוב, אנחנו בתוך זה. כן. הנבואה של דניאל הולכת, שהחיה הזאת
הרביעית פותחת פה גדול כלפי שמיים, ושולחת קרן. וככל שהיא מדברת
והמילים שלה הולכות ונהייות גדולות, היא נשברת והיא ניתנת לשריפת אש,
ואת המלכות בעולם נותנים לעם קדישי עליונין. אני פה אמרתי משפט
בארמית: לעם קדוש עליון. שזה, כפי שכולם מפרשים, היהודים. ולפיכך
החזון של דניאל מסתיים בזה שהמלכות בעולם ניתנת ליהודים – ועוד חזון
למועד…

)שיר: חית הברזל(

קוטנר: זה הסתיים בארמית.
מאיר: כן.
קוטנר: מה…
מאיר: זה מהמקור, ציטטין קלים בלבד.
קוטנר: בחיים הרגילים אתה גם מדבר ארמית?
מאיר: לא, מעט. אנחנו מדברים אגב ארמית בלי לדעת שזה ארמית, פה
ושם.
קוטנר: איסטרא בלגינא קיש קיש קריא.
מאיר: כן…! וכיוצא באלה.
קוטנר: כמה פעמים יוצא לך להגיד את זה לבן אדם?
מאיר: לא, לא, אני לא מדבר ארמית. באמת.
קוטנר: מאיר, אני חייב להגיד לך פה משהו.
מאיר: כן.
קוטנר: ניסיתי, לא רק הפעם. זה לא פעם ראשונה שאני שומע את התקליט
הזה. אני לא מבין.
לא מבין מי זאת המתכת הזאת. מה זה עידן הברזל הזה. ממי אתה חושש?
ממה בדיוק?
מאיר: אה, ממה בדיוק?
קוטנר: בשיר הזה יש חשש ממשהו. נוראי.
מאיר: כן.
קוטנר: אני לא מבין מה זה בדיוק, זה החיים המודרניים? זה צ’ארלי
צ’אפלין שמוקדש לו פה קטע?
הסרט “זמנים מודרניים”?
מאיר: גם.
קוטנר: המכונות?
מאיר: גם, וגם, המכונה, בדיוק ככה. כן.
קוטנר: מה, המכוניות מפחידות אותך? המחשבים? מה?
מאיר: נכון. הכל. כל מה שהזכרת. כל מה שהזכרת בסופו של דבר נראה לי
שמחובר לאיזושהי מערכת שהיא מעבר לנו, היא לא נראית לנו, אנחנו לא
יודעים לשים עליה את האצבע. היא ריכוז איזשהו כוחות שעובדים ומשרתים
לאיזשהו דבר שקשה לשים על זה את האצבע, שזה יותר מסך כל האנשים
שמשחקים בזה. כמו ש…אולי אני לא מספיק ברור אם אני אומר את
זה…כמו שיש מושג כזה. נגיד, עשרה אנשים זה יותר מסך כל עשר. יש עוד
משהו, ערך מוסף שמצטרף מעשרה אנשים שנמצאים ביחד וחושבים אותו דבר.
קוטנר: מישהו מתכנן לעשות משהו רע? להזיק בעזרת המכונה הזאת?
מאיר: על פי…בוא נלך מנקודת המוצא של נבואת דניאל. המלכות הזאת
זה סוג של מרד באלוהים, שמתבטא בין היתר בהשמדת עם ישראל, שהוא בחירו
של אלוהים. ושזה הנסיון האנושי להתמרד באלוהים, ע”י יצירת כח שיכול
להגיע למעלה ולהילחם באלוהים, ולצאת מהשליטה של אלוהים, ולהיות
כאלוהים.
ולהיות עוד אלוהים. כמו המאמץ שמתואר במגדל בבל, שעל כן הוא נהרס
לפני ש…כמו שמעיד עליו הכתוב “ומעתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו
לעשות” – על בני האדם. ולכן הוא בולל שם את שפתם או שולל מהם את
ההבנה, וכתוצאה מכך מעכב את כל ההתפתחות שלהם.
קוטנר: זאת אומרת, השיר הזה מדבר על אלה שמנסים להשמיד את היהודים
או על היהודים עצמם שמאמינים בכח ובאותה מתכת?
מאיר: לא, לאו דווקא. כן. גם היהודים עצמם הם חלק מזה. היהודים, זה
אפשר להגיד, רק משל. יכול להיות שמדובר אחד לאחד ביהודים, אבל לצורך
משל שהוא איזשהו פן של פגיעה באלוהים ובבחיריו, אז היהודים הם המשל
הזה. אני לא יכול להצביע על זה בוודאות ולהגיד..כשם שאני לא הייתי
אומר שאמריקה היא חית הברזל. אתה מבין, זה אמריקה ורוסיה, וכל העולם
כיום הוא שלוט חית הברזל, שתראה רק, תסתכל מה שהשיר מנסה להגיד – כמה
ברזל יש לנו ברחובות ! כמה מתכת יש לנו ברחובות. כל הבניינים על
קונסטרוקציות של ברזל, כל צינורות ה…נפט ! כל הברגים האלה, כל
המכונות, המון ברזל, אתה לא מדמיין כמה, המון !
קוטנר: מה האלטרנטיבה?
מאיר: …וכיוצא בכך, סליחה, המחשבים, שזה מתכת הכל, והחשמל אפילו,
שרץ בתוך המחשבים האלה, גם הוא מתכת.
קוטנר: מה האלטרנטיבה? לחזור לטבע? לגור ב…בלי ברזל, בלי
מכוניות?
מאיר: אני לא מדבר על אלטרנטיבה. בינתיים. אני מדבר רק על…”האם
זה כך? ” השיר שואל “האמנם זה כך? ” או שזה סתם, עזוב אותך. זה
דימוי, וכולה, שום דבר, אנחנו בקידמה, בעידן, בהתפתחויות ולכל דבר
תימצא תשובה בעיתה והכל יהיה בסדר. אתה מבין? יואב? לא בא להפחיד.
אני בעצם שואל אם זה ככה. אני מחפש הסכמות. זה הכל.
קוטנר: זה מזכיר לי, פעם דיברנו על השיר “עברנו את פרעה”…
מאיר: כן.
קוטנר: ואני אמרתי לך, מה פתאום אתה אומר לאנשים ‘עברנו את פרעה
נעבור גם את זה’, זה כאילו אתה אומר להם ‘הכל יהיה בסדר’. אתה אמרת
לי שגם שם אתה שואל ‘הנעבור גם את זה? ‘ בעצם.
מאיר: במידה רבה. נכון.
קוטנר: השיר הזה…השירים פה בתקליט הם חלק ממופע שהיה לך,
“תיאטרונטו”, נכון?
מאיר: נכון. זה…ב-93, במסגרת הפסטיבל, יעבק אגמון הציע שאני
אשתתף ב”תיאטרונטו”. והוא אמר, ‘התנאי הוא שתביא חומר חדש, זה לא
יכול להיות הדברים האלה’. כי אמרתי לו ‘בוא להופעה, תראה, יש לי
הופעה, קח אותה כמו שהיא לתיאטרונטו.’ כי אני מטבעי לא אוהב להתאמץ
יותר מדי, וחשבתי שאם כבר יש משהו מוכן, רק ניכנס, נקבל קצת יחסי
ציבור ונצא בשלום. אז הוא אמר ‘אי אפשר, חייבים להביא משהו חדש’. הוא
היה בהופעה, אבל – חייבים להביא משהו חדש. אמרנו, ‘ננסה וניתן לו את
שירי התקליט הזה,’ שהיו אז בהקלטה נסיונית על DAT, ו…לא כל אותם
השירים, ‘ונראה מה הוא אומר. אם הוא אומר שיש טעם לעשות מזה, אז נעשה
מזה מחזמר ליחיד.
קוטנר: ואתה הופעת לבד?
מאיר: כן. עם גיטרה. הוא הסכים. הוא אמר שיש טעם. אז ישבנו שחר
אריאל ואני, שזה המפיק והמנהל באותה תקופה…
קוטנר: והבן שלך גם.
מאיר: הוא הבן שלי – כל הזמן. אבל באותה תקופה הוא היה המפיק, וגם
בעצם הבמאי-מעצב של ה..קטעי קישור. איתו בדקתי את כל הדברים האלה
והוא נתן לי את כל התגובות, וה..ככה, איזון אם אפשר לומר כך, כולל
הצד החזותי. זה בעצם עבודת בימוי משותפת. ויצאנו לדרך, כתבנו קטעי
קישור והכנסנו את כל השירים האלה, והתגובה של הקהל היתה מאוד טובה.
מאוד חמה. ובסך הכל קיבלתי הרבה אומץ, אפשר לומר קיבלנו, ללכת ולעשות
תקליט.
קוטנר: מה ההבדל בין הופעה רגילה שלך ובין תיאטרון? כי פה קראו לזה
פתאום תיאטרון-נטו?
מאיר: האמת היא שכן. האמת היא שבגלל שהדברים שאני מדבר עליהם הם כל
כך קשים, בעצם, ודברים שעדיף לא לחשוב עליהם, מצאתי שחייבים להרחיק
את זה מעט מהישירות של הופעה רגילה, ולתת לזה מעט הרחקה, אפילו
מלאכותית, בצורה של תיאטרון. של ליצור איזשהו…ולהגיד ‘חבר’ה, זה
תיאטרון, קחו מזה מה שאתם רוצים’. ולא הישירות הרגשית של הופעה רגילה
של שירים, ככה, לא התאימו להערכתי, להערכתנו, לחומר הזה. זה לא עסק
ללב, זה בינתיים קודם כל עסק עד כמה שאפשר למוח, לשכל.
קוטנר: אני שוחחתי כאן עם אריק איינשטיין על התקליט שלו, והוא אמר
לי שלפי דעתו מוזיקה, בכלל, יש בה משהו שמטעה, כיוון שמוזיקה זה תמיד
משהו נעים וטוב. ולכן לפעמים הטקסטים, שהם מאוד קשים, “מתקלקלים”
מהמוזיקה. מזה שהמוזיקה מייפה אותם. והשיר הבא שנשמע, אני די הרגשתי
את זה, כי כששומעים את השיר – “שמעתי שאת נמצאת”…
מאיר: כן?
קוטנר: ..זה נשמע שיר כזה חביב והוא מדבר על מן משחק כזה על השתלת
לב, על זה שהיא לקחה את ליבך.
מאיר: כן…
קוטנר: “קח את לבי…”
מאיר: כן…
קוטנר: ובעצם זה שיר מאוד רציני. רק המוזיקה עושה מזה הרגשה שזה
נחמד.
מאיר: נכון. אני חייב להגיד לך במאמר מוסגר, שב”תיאטרונטו” חלק ממה
שבנה את קטעי הקישור היה מעין מירדף של הגיבור אחרי סגנון מצוקה
מקורי של שירים עבריים. כמו שלאלה יש בלוז, ולאלה יש רגאיי או משהו.
קוטנר: ומה יש לנו?
מאיר: ומה יש לנו?
קוטנר: תפילה?
מאיר: )צוחק( …זה נכון, אגב. אבל באמת, מהזווית הזאת, זה מה שכל
הזמן הולך ומפכה ופה יש מן נסיון להכלאה של רומנסה ספרדית על בלוז
אמריקאי, מבנה של בלוז אמריקאי. מבנה טכני, אני מתכוון.

)שיר: “שמעתי שאת נמצאת”(

קוטנר: …כשהשיר הזה מתנגן, אתה פתאום אמרת לי שהשיר הזה הוא
ויכוח, רק תמשיך את המשפט הזה בקול רם, שכל העם ישמע.
מאיר: קודם כל, אל תהיה כל כך בטוח שכל העם שומע. אבל כל העם
השומע.
קוטנר: בדיוק.
מאיר: השיר הזה אומר בעצם שכל המתנה להשתלת לב זוהי בעצם מזימת רצח
של אלמוני. ביודעין, שמצפים למותו של מאן דהוא, שיש לו לב
שאפשר…למה אני אומר ‘מותו’? משום שמוות קליני אין ממנו חזרה
לאיזשהם חיים. בעולם הזה, בוא נגיד. ומוות קליני זה מה שצריכים, את
הלב המפמפם כדי לקחת אותו מפמפם, להכניס אותו לאיזה מקום ולהשתיל
אותו במי שממתין. מי שממתין, במודע מצפה, ואולי אפילו מתפלל, תסלח לי
על הביטוי, שימציא לו את הלב הזה. הוא לא רוצה להגיד במפורש, חס
וחלילה שכבר תקרה תאונת הדרכים הזאת, או שיהיה איזשהו פיגוע שיאפשר
את זה…אתה עוקב אחרי המהלך מחשבה הזה, אתה ודאי מבין שזה מפלצתי מה
שאני מתאר…שיש אנשים שמחכים שיהיו פיגועים, שמישהו ימות.
קוטנר: כדי שהם יחיו.
מאיר: כן, כי סטטיסטית, אחת לכך וכך מתים יש לך את הלב הזה. הרי לך
עמדה שבכלל מתנגדת לכל העניין של מלחמה בתאונות דרכים. להיפך, יש לה
עניין בתאונות דרכים. זה בעצם מה שהשיר הזה אומר, והרי מחלוקת, כי יש
כאלה שטוענים ‘לא – מכיוון שהתאונות דרכים האלה ממילא קורות, הרי הלב
המפמפם לפחות חי ומציל חיים אחרים’. אבל אני לא על זה מדבר, על מה
שממילא קורה, אני מדבר על אותה המתנה וההמתנה היא למותו של מאן דהוא
כלשהו שיש לו את הלב הזה. אז בעיניי, זה אחד מהשיאים הקשים ביותר
והאכזריים של חית הברזל, ששאלת אותי מי היא ואיפה היא – הנה היא.
קוטנר: אבל השיר הזה אפשר גם להבין אותו…אתה הרי לא מבין את
השירים שלך, אתה רק כותב אותם.
מאיר: נכון. )צוחק(
קוטנר: אני מבין אותו מבין אותו גם בתור…
מאיר: אני לא מתחייב להבין את כל מה שהשיר כותב אלא רק מהמעט שאני
יודע שאני…
קוטנר: אני יכול להבין את זה בתור שיר אהבה.
מאיר: זה גם שיר אהבה, אשכרה.
קוטנר: כמו שאמרתי קודם, “קחי את לבי, הוא לא נחוץ לי יותר”.
מאיר: כן?
קוטנר: “כי את כבר לא אוהבת אותי”. יכול להיות שזה גם סתם שיר כזה?
בכל זאת, רציתי לשאול אותך על משפט אחד פה בשיר, עם הרפסודה…
מאיר: כן?
קוטנר: ..שזה נראה כאילו לא קשור לשאר הסיפור.
מאיר: כן?
קוטנר: רפסודה זה מן סירת הצלה שנגיד, שבורחים מאיזה מקום,
והרפסודה, אם יעלה אחד נוסף, אז כולם יטבעו.
מאיר: ובאמת אז…הדימוי של הרפסודה, שהשתמשתי בו קצת כחריגה מכלל
שלקחתי על עצמי לא להשתמש בדימויים עד כמה שאפשר בתקליט הזה, זה משל
לכל היבשה, של העולם, של החיים האנושיים וזה משל למה שקוראים צפיפות
אוכלוסין. הרפסודה הלוא בעצם, לפי האדמה, היבשה היא בעצם צפה על
המים.
באיזשהו מקום, כך אומרים. יש צפיפות אוכלוסין, היינו יותר מדי
אנשים, מישהו צריך לקפוץ למים, פירוש – צריך להרוג קצת אנשים. השיר
שואל ‘האם התמותה הזאת שאנחנו מקבלים אותה היא לא מספיקה? ‘. וזה
תשובה מאוד קשה: אכן, כנראה שהיא לא מספיקה. אבל אם היא לא מספיקה,
אז כל המאמץ להציל את הלב שלך עוד יותר מעיק. בשביל מה, תמותי כי
ממילא יש יותר מדי אנשים. תמותי מהר עכשיו, כי מישהו צריך לקפוץ
למים. אחרת כולנו נשקע. זה הדימוי שהכנסתי, כי פשוט לא רציתי לדבר
ולהרצות כל כך הרבה על כל הקטע של..מה שנקרא, המושג של ריבוי
אוכלוסין, שאני אמרתי במפורש “אומרים” כי בכלל יש עוד קטע שלם שלא
מוכנס בשיר, שמדבר על זה שיכול להיות שזה הכל שקר. שמישהו רוצה
שתחשוב ככה, ושתיכנס לאדישות לגבי חייהם של בני אדם – שזה עיקר המאמץ
המתרחש – להכניס את האנושות לאדישות לגבי גורלם של בני אדם. לאדישות
לגבי מותם של זולתם.
זה המהלך הבסיסי של מה שאני קורא “חית הברזל”. זה המאמץ שלה,
וההפגזה היא מכל הכיוונים, על כל החושים, בכל האמצעים שעומדים
לרשותה.
קוטנר: בעיקר טלויזיה…
מאיר: סליחה?
קוטנר: בעיקר טלויזיה, שכל הזמן…
מאיר: הכל. טלויזיה, רדיו והכל. גם כל…טוב…גם..כן. )צוחק(
סליחה, ‘התגמגמתי’ פה. כן. טלויזיה זה רק משל גם כן.
קוטנר: נשמע שיר שהוא לא מהתקליט הזה, אבל הוא קשור. לשיר הבא.

)שיר: “עברנו את פרעה נעבור גם את זה”(

קוטנר: מקצוע. זה הנושא הבא.
מאיר: כן.
קוטנר: או כביכול הנושא הבא, אני כבר לא יודע אצלך.
מאיר: כן.
קוטנר: את שר על לב, את שר על…
מאיר: זה עוד פן. כן.
קוטנר: אתה אמרת לי מקודם שחלק מהשירים פה הם מן המשך או פיתוח של
“עברנו את פרעה” שאנחנו שומעים עכשיו.
מאיר: כן. בעצם “עברנו את פרעה” הבתים או שורות או לפעמים רק רעיון
מסוים הולידו את שירי “רישומי פחם”. ו”שיר המקצוע” זה ממש בית ששמענו
עכשיו, שפשוט עשיתי עליו פרפראזה ומתחתי אותו שיר שלם. זה עוד פן
מהפנים של תקופת הברזל.

)שיר: “שיר המקצוע”(

קוטנר: עכשיו הניגון “טיפה לכל עלה”. ואחרי זה אחד השירים הקשים,
שנקרא “הבן אדם אינו אלא”.
ושוב, קשים בתוכן ונעימים למשמע אוזניים.
מאיר: כן.
קוטנר: אז בלב זה נחמד, ובראש זה קשה. מה זה, זה…לעת בגרות הגעת
למסקנה ש”מעפר באת ואל עפר תשוב”? עכשיו נזכרת?
מאיר: אני מקבל את זה. שמעפר באתי ואל עפר אני שב. זה עובדה שנראית
לעיניי, שאני לא רואה שיש פה מישהו יוצא מן הכלל הזה. חוץ ממה
שמספרים על אליהו הנביא. שעלה בסערה השמימה.
קוטנר: ויש כאלה שעושים “PHYSICAL IMMORTALITY”, אז בכלל הם…
מאיר: כן, אבל אני שומע שהם בכל זאת מתים. אז אם…)צוחק( במובן של
המשך החיים שאחרי המוות, כמו שאומר בוב דילן לזה שהוא כל כך עגמומי
ועצוב –
“JUST REMEMBER ,DEATH IS NOT THE END” …באחד התקליטים, אתה ודאי
מכיר.
קוטנר: כן.
מאיר: “רק תזכור שהמוות זה לא הסוף”. אז במובן הזה, אם “PHYSICAL
IMMORTALITY”
מתכוונים, אז אין קושי בדבר. יחסית, כמובן. תמיד יש קושי.
קוטנר: אחד כמוך שיוצר, כותב שירים, זו בעצם הדרך להישאר לנצח, או
לפחות אחרי שהגוף כבר לא יהיה פה, יזכרו אותך תמיד, לא? …את השירים
שלך?
מאיר: אשרי המאמין, קהלת אומר “וגם האחרונים אם שהיו אחרונים אין
להם זיכרון”, אז אשרי המאמין.
קוטנר: יש עוד סיבה לעשות את זה בכלל? לעשות את האמנות? אם לא
בשביל להישאר?
מאיר: בשבילי זה לא סיבה.
קוטנר: אז מה הסיבה? אם אתה בסך הכל בוץ מתוחכם, אז למה לך כל
העניין הזה?
מאיר: בסך הכל הזה, יש גם את ‘השמיים הם הגבול’, כמו שאתה אמרת.
בוץ מתוחכם, אמנם בסך הכל, אבל מתוחכם. היינו, בתיחכום…אני לא אוהב
את המילה – תיחכום מול SOPHISTICATED, אבל אני משתמש בה כיוון שהיא
קוד מוכר ומסוים ומאפשר לי לאלתר על זה בצורה מסוימת. אבל אני לא
אוהב את המילה הזאת בשביל לתאר את “מותר האדם”. אבל יש לבן אדם
‘מותר’ ואני מאמין בזה, ככה, ממש כשם שברגע שהמותר הזה עוזב את גופו,
גופו צונח ומתקרר ומתקרש ומובא לאחר כבוד, ואומרים עליו דברים,
וקוברים אותו. ואילו ‘המותר’ שלו, זה עדיין לא…הבן אדם עדיין זה
עוד איזה מיסתורין, אני אומר..או ה’אני’ הזה, המותר שלו עולה לאן
שעולה לפי איך ש…כל אחד מאמין, לא הייתי נכנס לזה עכשיו. אבל זה
בלי ספק כח…שממשיך להתקיים, וגם נושא את כל הזיכרונות של המעללים
שלו עלי אדמות. אבל…. )הפסקה ארוכה(
אני חושב שהטעות הבסיסית האנושית היא ביהירות. ואני חושב שהאדם צריך
להשכיל ללמוד ענווה.
ואת זה הוא יכול לעשות רק אם יש לו אמונה ביחס לכוחות הפועלים. אז
הוא בא מקוף, אז הוא אומר, ‘וואללה, בשביל קוף, תראה מה הולך פה. אני
חתיכת משהו! בשביל קוף. אבל כניצוץ אלוהי אני לא מי יודע מה’. אתה
מבין? אני מתכוון…אני לא בטוח שאני מבין את זה כל כך אבל בהסתכלות
שלי על הנסיבות, אני רואה שהיהירות מוליכה את הבני אדם למצב של
השתברות.

)שיר: “הבן אדם אינו אלא”(

קוטנר: כך נגמר הניגון הזה, וכך מתחיל השיר הבא.

)תחילת השיר “בס בבלון”(

קוטנר: זה מה שאני קורא ‘גיטרות כועסות’. תכף נשמע את השיר הזה כמו
שצריך, מההתחלה ועד הסוף,
אבל היה לי חשוב שישמעו את הגיטרות הכועסות, שיהיה לנו בסיס למה
שאנחנו מדברים.
מאיר: כן.
קוטנר: יש פה הרבה כעס.
מאיר: כן.
קוטנר: על מי? על מה?
מאיר: זה לא…לא בדיוק….)חושב( כן, זה כעס. כעס מסוים.
קוטנר: השיר הזה מדבר על הקיבוץ.
מאיר: לאו דווקא.
קוטנר: אבל גם, יש בו כל מיני עסקים כאלה של…
מאיר: הקיבוץ הוא מודל, מודל טבעי, אבל אני חושב שהוא מתאר מאמץ
לכיבוש האדמה. אני לא יכול להסביר כעס בצורה רגשית..זאת אומרת את
המניעים הרגשיים של הכעס אני יכול, אבל אני לא חושב שזה נכון..אני
יכול להסביר אותו אולי רק בצורה מעט מופשטת, מעט..אולי יותר שכלית.
שכלתנית.
ולהגיד שהמהלך האדיר הזה של ייבוש הביצות בארץ, כיבוש השממה, שבמידה
רבה אנחנו יושבים לנו כאן, בחדר הממוזג הזה, לא מעלים על הדעת שמישהו
היה צריך לחלות בקדחת או למות בשביל שלאט לאט זה יתייבש, וייהפך
למקום שאפשר לחיות בו..בני אדם, נכון? ..שמקטרים על קצת יתושים, מדי
פעם, בקיץ. אבל אומר למשל החבר משה בקשיצקי, איש משמרות, אחד
מהמייסדים ואולי גם מעמודי התווך שייבש ביצות בארץ הזאת, הוא טוען
למשל, שביום הזכרון לחללי מלחמות ישראל צריך לכלול גם את כל החלוצים
שידוע שמתו בקדחת, בייבוש ביצות, כי זה היה במלחמה על כיבוש הארץ.
ייבוש השממות האלה. ואני מסכים איתו במאה אחוז, אני חושב שהוא צודק.

ואחר כך למדו לגדל על זה. וגם אולי מעט כלכלה. וכל המהלך האדיר הזה
שפתאום לקח שממה והפריח אותה, חוזר להיות שממה על הסף של חזרה לשממה,
במובן..אולי..אני אשתמש במילה רוחנית, או הרעיונית. )הכוונה לשממה –
ד.מ.(
קוטנר: אז הכעס הוא על מה שקורה היום בקיבוצים, או…?
מאיר: אה, לא, לא, לא, חלילה ! לא, לא, להיפך, אני את העניין של מה
שקורה בקיבוצים רואה דווקא בעין טובה. את ההתפתחויות המסוימות. ייתכן
וקיבוץ זהו רק שלב. אבל השיר מנסה לתאר איזשהו מהלך כל כך גדול
וכאילו בעצם חסר משמעות במובן של ההסתבכות הרוחנית, הרעיונית, לאו
דווקא של הקיבוץ, כמו שהקיבוץ זה מודל, אפילו כל התפיסה, אני מודה,
החילונית הרעיונית – והאדמה בתוך כל הדבר הזה, שעדיין מחפשת את
הגאולה שלה, אם תסלח לי על הביטוי, הולכת ונכבשת על ידי בניינים ועל
ידי, זאת אומרת, אדמה שנועדה לגדל הולכת ונכבשת על ידי בניינים והנתק
מהאדמה הולך וגובר.
בעיניי זו סכנה רבה. סכנה רבה. אם לא יחזיקו באדמה, לא יהיו פה. זה
כאילו האדמה עוד פעם מקיאה את העם מתוכה. חס וחלילה, חס ושלום. אבל
אני רק…הכעס הוא על חוסר המשמעות. תראו את הדבר הגדול הזה שחלמו
עליו אלפיים שנה, ותראו למה מכופפים את זה, או למה זה מתכופף. אני לא
מדבר שכאילו אין לי חלק בזה, יש לי חלק בזה. אני חלק מכל זה, אני
לא…
קוטנר: אתה גם היה לך חלק בקיבוץ.
מאיר: כן.
קוטנר: בצד של הבנייה.
מאיר: כן. וגם בצד של ההרס. יש לי חלק גם בהרס.
קוטנר: אבל כשקוראים את ה…כששומעים את המילים של השיר הזה, אז
נכנסים לתקופה ההיא.
מאיר: כן.
קוטנר: ומן הרגשה של חוסר אונים מול הטבע. אתה הולך, ויש קדחת, ויש
צריף חם ואין מה לאכול, ובשביל מה בעצם? זאת אומרת ההרגשה היא שבעצם
גם אז, בימים שהיה אידאליזם, בעצם זה היה דבר שהיה חסר תקווה.
מאיר: לא. וזה גם לא חסר תקווה עכשיו. גם השיר לא מסתיים בחוסר
תקווה.
קוטנר: מה זה “כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת? ”
מאיר: זה דווקא שיר מלא תקווה, זה השכר על כל פעולתך, זה מה שאומר
המשפט ‘הזורעים בדמעה ברינה יקצורו’. כל הכאבים של המאמץ לגדל,
מלבינים בכותנה הנפתחת היינו, נהפכים להרגשת מתיקות גדולה כשאתה רואה
את כל היבול הזה. שאתה קוטף אותו. אבל כל היבול הזה עומד בסכנת השמדה
על ידי הגשם, נגיד. ולכאורה כל המשוואה של החיים שלך פה, לא מאוזנת.
‘משהו לא בסדר’, על זה מדבר השיר. ‘מה לא בסדר פה? ‘ על זה שואל
השיר. והוא גם מעז להשיב, הוא מציע תשובה. הוא אומר “אולי אם תתפלל,
אולי אם תצטרך מטפחת”, שמי שרוצה יכול לפרש את זה כרמז לטלית, אף כי
אני לא התכוונתי לזה, אני התכוונתי לרגש האנושי שצורך מטפחת, היינו
שבן אדם מגיע לבכי. ושהוא צריך לנגב את הדמעה.
קוטנר: מה זה “בס בבלון” בדיוק? המילים האלה?
מאיר: זה שם של חלקת אדמה בקיבוץ משמרות שאותו משה בקשיצקי היה בין
המייבשים שלה, או אולי הוא המייבש. נקראה “בס בבלון”, ואף פעם לא
חקרתי ממש מדוע…
קוטנר: אבל זה לא ביצת בבל?
מאיר: אבל ‘בס’ בערבית זה ביצה, על זה אין ספק. ‘בבלון’ יכול להיות
שהיה שם של איזה ראש שבט. או של איזשהו שבט בדווי שחנה במקום, או
אולי באמת של אישהו אירוע מסתורי מבבל, כי ‘בבלון’ מצלצל כמו
‘בבילון’. “ON THE RIVERS OF BABYLON” )מאיר שר( …וכן הלאה.
אתה יכול להגיד שיש פה…אני בכל אופן קשרתי את זה. ביצת בבל. בשביל
ההתבלבלות. בשביל משהו שקרה לכל המהלך של חזרת העם לארצו וכיבושה
ויישובה והיאחזותה, שהתבלבל. זה בעצם נושא השיר.

)שיר: בס בבלון(

קוטנר: אז בסוף לא הבנתי אם זה שיר אופטימי כי “כל הכאבים מלבינים
בכותנה הנפתחת” או שזה שיר פסימי, כי יש “ענן שחור שעולה במערב”.
מאיר: כן. זה שיר אופטימי. בגלל שהוא ‘אולי’. יש בואיזשהי ‘אולי’.
אבל יש בו את כל כובד הדוגמא הזאת שהבאתי מהכותנה. שאם יורד עליה גשם
היא נהרסת. והרבה פעמים, מגדלי כותנה נלחמו נגד ה..ממש במירוץ הזמן
נגד הגשם שעלול ליפול על השדה ולהציל את היבול. אז זה רק משל לעבודה
שאתה עובד ועובד ועובד וזו עבודה מאוד קשה, ואת כל מיטבך אתה שם בזה
בשביל להוציא את היבולים הטובים יותר, ומגיע לקטוף את היבול, וענן
שחור גדול עולה במערב ומאיים להשמיד לך את היבול.
ומה אתה עושה? אז בתחילת השיר, “אתה לא מתפלל, אתה לא צריך מטפחת”,
אתה נלחם את איתני הטבע ו”קיבלת משבצת, תוציא ממנה מירב”, תהיה יותר
חכם בעונה הבאה ותזרע ככה, ותנווט ככה, ואולי תשפיע על מזג האויר
ככה, ותצליח לחלץ את זה. ובסוף השיר אומר שהדרך להגיע לזה, זה “אולי
אם תתפלל, אולי אם תצטרך מטפחת”. כלומר, אם יש מוצא אז יש מוצא.
קוטנר: אני מתעלם רגע מהנושא של התפילה…
מאיר: כן.
קוטנר: …או ה”דתי”, שאתה מדי פעם חוזר אליו בשיחתנו. אני רוצה
לשאול אותך משהו אחר שאני שומע פה.
מאיר: כן.
קוטנר: אתה אומר, בן אדם עובד ועובד ועובד, קורע את התחת, ומה יוצא
מזה? כלום.
מאיר: כן.
קוטנר: ואני חושב על הקריירה שלך.
מאיר: כן.
קוטנר: אתה מקבל ביקורות נהדרות, אתה יוצר תקליטים נפלאים..
מאיר: כן.
קוטנר: ..ועוד לא עשית את זה, עוד לא היה לך אף תקליט שמכר,
אה…אתה יודע, כל מיני זמרים חדשים, לא נזכיר שמות, אמנים חדשים
צצים, פורחים ועושים תקליטי זהב, ואתה…עוד אף פעם לא ממש עשית את
המכה. אין פה גם תיסכול לך בכל הדבר הזה? שאתה עובד ועובד…
מאיר: ודאי שיש תיסכול אבל אני לא חושב ש…
קוטנר: לא, אתה תמיד מרחיק את העדות, אתה לא אומר ‘אני’, אתה אומר
‘החקלאי בשנות הארבעים בקיבוץ’.
מאיר: אה, אדרבא, הלוואי שאני היוצר שמקטר, שלא מצליח לקצור את כל
היבולים האלה שהוא משקיע, זה הבסיס הרגשי שמקטר בשיר אבל זה לא מה
שאני בא להגיד. )צוחק(
קוטנר: לא, אפרופו זה, אני רוצה לשאול אותך עליך.
מאיר: כן, נכון, אני לא ממש מתוסכל. להיפך, אני…
קוטנר: לא?
מאיר: אני..ודאי שהייתי שמח הרבה יותר..
קוטנר: אתה כאילו עושה הכל הפוך, אתה יודע. התקליט הקודם שלך, “זרעי
קיץ” היה תקליט, אחרי הטרילוגיה…
מאיר: כן..
קוטנר: ..זה היה תקליט מאוד..שוב, במרכאות, “מסחרי”. זאת אומרת
תקליט שהוא היה פחות קשה, הפקה יותר..בעזרת שלום חנוך, יותר כזאת
זורמת ונעימה לאוזן..
מאיר: כן..
קוטנר: ..והוא לא הצליח. הוא לא…הוא הצליח, אבל לא הצליח מאוד, לא
מכר כמו שאולי היה צפוי.
מאיר: כן.
קוטנר: ובמקום לנסות עוד יותר לעשות משהו קל, אתה הולך ועושה את
התקליט הכי קשה שלך. כאילו אתה אומר ‘לא אכפת לי מכם, אני עושה מה
שבא לי וזהו’.
מאיר: זה לא אומר שלא אכפת לי מכם, אבל אני אעשה מה שבא לי. נכון.
אני לא אומר ‘לא אכפת לי מכם’, אבל אני אעשה מה שבא לי, בדיוק בגלל
שאמרנו ‘נעשה את “זרעי קיץ”, ואם הוא יצליח אז נוכל לעשות את העסק
הזה’, כמו אומרים, ‘אוקיי, אתה מוכרח לעשות את זה? תעשה את זה. אז
יכניס, יכניס. לא יכניס, לא יכניס. אבל יש לנו את “זרעי קיץ” שעשה את
זה’. אתה צודק, “זרעי קיץ” לא עשה את זה.
ואולי, ולו רק בגלל השגיאה הזאת שנפלה במקרה, שבמקום “זרעי קיץ”
)EY’ZAR(, אף כי לא יכולתי לשיר “זרעי קיץ” )EY’ZAR( בשום אופן, שרתי
“זרעי קיץ” )EY’ZIR( ואז…
קוטנר: …בגלל זה?
)שניהם צוחקים(
מאיר: אני אומר ‘ולו רק בגלל זה’. “זרעי קיץ” יעשה את שלו, אני
יודע. יש משהו שהשלמתי איתו.
קוטנר: שאתה..שזה לוקח זמן..
מאיר: שאני לאט. לאט. מעט ולאט. ועם זה אני כבר שלם מזמן. כי בסך
הכל התחלתי איפה שרבים חושבים כבר ברצינות על פרישה. אני יצאתי עם
“שירי חג ומועד ונופל” בהיותי בגיל שלושים ושמונה, תשע.
זה איפה שאנשים חושבים ‘אולי הגיע הזמן לעזוב את המוזיקה ולעבור
לעסקים’. והנה אמרתי ‘היות שכך,
אז אני כבר לא רודף אחרי אף אחד, ולא מתאמץ להשיג אף אחד, ואני לכל
היותר מתאמץ להשתדל להיות יותר טוב מעצמי באיזה נימה, מתקליט לתקליט.
כי אותי אני יכול להשיג. וכל מי שעובר על פניי בדהרה, שיהיה לו
לבריאות ושיצליח, שיהיה לו רק טוב, הוא ממש לא מפריע לי.
קוטנר: אבל בכל זאת, אתה חי מזה, אתה מתפרנס מזה.
מאיר: אז יש מספיק. בוא נגיד שוודאי שהייתי שמח אם היה יותר, ואני
מאמין שגם יהיה יותר. אני מאמין למשל, ש”רישומי פחם” זה כמו איזשהי
תשתית רקע שעליהם יתר השירים שהוצאתי, יתר התקליטים שהוצאתי יקבלו
צבעוניות יתר. למשל. הצבעוניות שיש בהם, כאילו תקבל ברק חדש באמצעות
“רישומי פחם”, בזכות ” רישומי פחם”. וזה לגבי כל אלה שמכירים כבר את
השירים האלה, שישמעו את “רישומי פחם” ויחזרו וישמעו את כל התקליטים
האחרים, לדעתי זה יקבל ברק חדש. ונמשיך ונעשה תקליטים, ויום אחד,
MAN,IM TELLING YOU ,IM GONNA MAKE IT.
NOT ONLY NATIONWIDE ,BUT ALSO..THAT’S WHY IM SPEAKING
ENGLISH..INTERNAZIONALE WILD!
למה רק על שלושה מליון מדברים פה, אנשים פותחים ת’עיניים ואומרים
‘וואללה! מכר מאה אלף, זה יפה מאוד !’? אבל זה לא מאה מיליון. ויש
בעולם התפוצצות אוכלוסין,
EVERYBODY SPEAKS ENGLISH ,YES ,SO LETS HIT THE
INTERNATIONAL MARKET AND MAKE SOME…
…יצוא, כמו שאומרים.

קוטנר: סינית זה מה שהולך.
מאיר: מה? סינית, בדיוק. נכון. לדעתי, קול ציון לגולה צריך להיכנס
לריענון חדש, צריך לייצר, יש לנו אנשים בכל שפה. אנחנו צריכים לייצר
בכל שפה. שירי עם ברומנית – בארץ !
קוטנר: אתה באמת חושב לצאת עם ה…
מאיר: ..עם הרעיון המטורף הזה?
קוטנר: כן, הוא לא מטורף.
מאיר: אני מדבר על זה הרבה זמן, וזה כנראה כמו עוד אחד מהדברים
האלה שאני מדבר עליהם הרבה זמן, ואני עקבי לפחות בדבר אחד: )צוחק(
אני מדבר עליהם. זה ה..מעט עקביות שאני יכול…
קוטנר: הנה, אפרופו שפות. ס’אוחטוק אפעס…זה שם השיר הבא.
מאיר: כן. ס’אוחתו אפעס 3.
קוטנר: כן.
מאיר: זה כמו יצירה, אופוס.
קוטנר: כן..)צוחק(
מאיר: ‘אפעס’ זה ביידיש.
קוטנר: ס’אוחתו זה בערבית.
מאיר: כן. זה סוג של נסיון למצוא שם לסגנון מצוקה ישראלי מקורי.
כמו בלוז. כמו יאסו. ו…
קוטנר: …ולפני זה נשמע ניגון, “הורה נופלת מהרגליים” על פי “הורה
משמרות” של חיים חנוך וטובה דפנה.
מאיר: כן.

)שיר: “ס’אוחתו אפעס 3″(

קוטנר: דרך אגב, אתה מזכיר פה דברים ששוכחים, שלא רוצים לזכור.
מאיר: כן.
קוטנר: גם אתה ככה, לפני כמה משפטים שכחת, אמרת שההתחלה שלך היתה
ב-77, אבל היתה התחלה נוספת, עשר שנים קודם. חגגנו את יום ירושלים
השבוע.
מאיר: כן.
קוטנר: היית הצנחן המזמר, “ירושלים של ברזל”, בוא לא נשכח את זה.
מאיר: נכון, נכון.
קוטנר: היו לך שתי התחלות בחיים.
מאיר: כן.
קוטנר: לפחות.
מאיר: ..אבל זה היה בתקופה שרציתי להתפרסם, אני חושב שחטאתי ב…
קוטנר: הצלחת גם. אבל אחרי זה ברחת מהפירסום.
מאיר: כן. הפריע לי מאוד. הדימוי הזה, ‘הצנחן המזמר’, כל הקטע של
ירושלים. אז כבר למשל, היה לי שיר.. אני בא מהבידור הקל, יואב, אני
לא יודע אם זה…לפעמים זה לא עושה רושם כזה, אבל בעצם אני… הייתי
בדרן של מסיבות וחתונות, מנחה של חתונות ומסיבות למיניהן והייתי
מצחיק את הקהל. וגם שר שירים מצחיקים פה ושם. אותו דבר גם בצבא.
הייתי זמר של כל מיני שירים גסים, של עלילות הפלוגה וכן הלאה.
ו”ירושלים של ברזל” היה מעין כזה. אם כי יצא..ברח לי מתחת לידיים
רציני מדי. ועל עניין גדול מדי, גדול ממני. לא ראיתי את עצמי אף פעם
מדבר במונחים כאלה. והוא נועד להיות בסך הכל מעין שיר פלוגתי במסיבת
סיום, לפני שעמדנו להשתחרר. והוא יצא כמו שהוא יצא, וזה הפריע לי
לשיר את “אולה בבו” למשל, היה לי שיר כזה שנקרא “אולה בבו” כבר אז.
קוטנר: שהוקלט עשרים שנה אחרי…
מאיר: ..הוא תמיד, המסכן הזה חיפש את המקום שלו בכל מיני תקליטים
ותמיד לא נתנו לו ברגע האחרון. “אולה בבו” אני מתכוון. ולא הייתי
מסוגל לשיר “ירושלים של ברזל” שבשביל זה הזמינו אותי לאיזה מקום,
ואחר כך ‘נו, זרוק איזה שיר, תשיר את אולה בבו’. זה לא התחבר, למרות
שיש קשר מאוד… מאוד מחובר, נכון להיום כשאני חושב על זה, בין שני
השירים האלה אבל אני לא רוצה להאריך בזה כי אולי לא רבים מכירים את
זה. את “אולה בבו” אני מתכוון. אז…
קוטנר: אז אתה באמת רואה את עצמך בתור בדרן? בתור אחד שבא מהבידור?

מאיר: אני בא מהבידור. אבל אני דווקא שואף אל הריכוז. הבידור במובן
של פיזור…אז אני דווקא שואף אל הריכוז, אבל אני עושה את זה באמצעים
כמו בידוריים. השטח הטבעי או המרעה הטבעי, הבסטה שלי זה בתחום
הבידור. ההופעות האלה בפאבים, כן? ובמקומות קטנים.
קוטנר: יש לך בשירים שלך הרבה הרבה מילים עם הרבה תוכן. כשאתה מופיע
במקומות כאלה זה לא הפוך ממה שהשירים האלה בעצם מייצגים? זאת אומרת,
שם אנשים באים, שותים, מרשרשים עם הכוסות..
מאיר: כן?
קוטנר: ..לא מקשיבים עד הסוף. או שכן?
מאיר: אז בדרך כלל אני מצליח איכשהו..משתדל ומצליח ברב הפעמים
לגרום לריכוז למרות האוירה הכמו מפוזרת. ולפעמים מהזווית המסוימת שבה
בן אדם קולט אותך דרך הבירה שלו, והאוירה הכמו קלה, פתאום הצלחת
לחדור מתחת להכרה שלו עם איזשהו דבר, ולתפוס לו את הריכוז, והוא נשאר
עליך, אז בעצם חלק מהדברים ייכנס לו לתודעה ואולי הוא יתקדם עם זה.
אני לא יודע.
קוטנר: אנחנו נשמע עכשיו משהו קצר שנקרא “זנב הלטאה של שיר המקצוע”
והוא מתחבר ל”דמוקראסי” שהוא שיר שפשוט צריכים לשמוע אותם יחד, לפי
דעתי.
מאיר: אוקיי. אז אתה רוצה שאני אגיד משהו על “זנב הלטאה של שיר
המקצוע”?
קוטנר: וגם על “דמוקראסי”.
מאיר: אוקיי. על “זנב הלטאה של שיר המקצוע” אני רק יכול להגיד
שהתקליט בנוי במבנים שעוזבים זנבות שאחר כך מבצבצים ועולים. ב”שיר
המקצוע”, לכאורה בחלק הראשון, יש זנב לטאה שמקפץ ומנתר, וזה הדימוי –
שכורתים ללטאה את הזנב….

)כאן יש הפרעות טכניות בהקלטה – אבל בכל זאת ניתן להבין שמאיר מדבר
על הקשר שהוא עושה בין ה”פולס הזה של הקצב”, האינרציה של העבודה
שמתוארת ב”שיר המקצוע” ובין האמצעי הנראטיבי שבו הוא משתמש, היינו
“זנב השיר” שחוזר בשלב מאוחר יותר. – ד. מ.(

)שיר: “דמוקראסי”(

קוטנר: מזעזע. מזעזע, פשוט. אתה משווה את הדמוקרטיה לחשפנית
במועדון לילה זול. היא מחרבנת על הקהל. זאת אומרת, זה רק חלק ממה
שנאמר פה.
מאיר: כן.
קוטנר: עד כדי כך?
מאיר: אני חושב שאני עושה לדמוקרטיה את חסד הדימוי בשיר הזה. זה
יותר גרוע. במציאות המצב יותר גרוע. בעיניי.
קוטנר: מה, מה בדיוק? שוב, מה האלטרנטיבה?
מאיר: אבל..לא. אז, תראה. אני חייב להגיד לך שבאמת את השיר הזה
כתבתי לא בצורה שאני אוהב לכתוב, זאת אומרת להציג דברים והיפוכם ולתת
למחלוקת או לתת לוויכוח להתפתח, ואיש ככל אשר הוא מבין, שיחליט. פה
שמתי איזשהו מצב ואמרתי, ‘הדמוקרטיה זה אישה שמחרבנת על אוהדיה’.
או…אני אומר שזה חסד הדימוי בגלל ש..לדבר על זה זה הרבה זמן, אבל
המצב בעיניי, בארץ לפחות, אני לא שופט את זה לגבי עמים וארצות
אחרות…
ק:..איראן למשל.
מאיר: אה…
קוטנר: שם אין דמוקרטיה.
מאיר: אני לא יודע, בסדר, אני חושב שאומרים ששם אין דמוקרטיה. אבל
אפילו מה שאני אומר על דמוקרטיה במהות של זה, למעשה תקף גם לגבי
ארצות הברית ולגבי צרפת, אנגליה, כל הדמוקרטיות הגדולות והמבוססות או
מקובלות ככאלה, המתוקנות, מה שנקרא. אני אגיד לך בשתי מילים,
דמוקרטיה זה…פירוש המילים זה שלטון העם. דמוס זה עם וקרטיה זה
שלטון. ואין דבר כזה, עם לא שולט.
אז עצם השם של הרעיון הזה שמכיל בחובו, אמור להכיל בחובו כמו זרע את
כל התוכן של הנושא של דמוקרטיה, את כל השיטה, הוא שם שקרי. הוא לא שם
מציאותי. אין שום אפשרות שעם ישלוט.
קוטנר: מי כן? מה האלטרנטיבה? שוב, אני שואל.
מאיר: אז זהו, אז…קודם כל אתה כבר…השאלה אם אתה מסכים איתי.
אתה…
קוטנר: נניח שכן.
מאיר: אז יש כמה אלטרנטיבות שאפשר לבדוק, אבל הבעיה שלי היא שאני
לא רוצה להגיד מה האלטרנטיבה ובכך לכסות על הנושא. כי זה בדיוק הדבר
שגורם לכך שאתה משלים עם זה. ומאידך אני לא אומר לך ‘בוא נהפוך את
זה’ כי בשיר יש שורה שאומרת “לא כדאי לך למהר ולהחליף חלום” שזה
בעצם, הכוונה להגיד שזה מציאות מסוימת. ו”שלא תמצא את עצמך מתחרט או
מתגעגע לזה”. אז אתה אומר בינתיים ‘בוא נחכה, נראה מה אפשר לעשות,
אולי לשכלל את זה’. אז כשאתה אומר ‘מה האלטרנטיבה’ אתה אומר ‘יאללה,
אדאו, בוא נהפוך’. אני לא רוצה להפוך כל כך מהר.
קודם באמת תסכים שזה נורא, שאי אפשר לחיות עם זה או שאתה מעדיף שיטה
אחרת. שמכבדת אותך יותר. אם יש לך, טוב. אם אין לך אז בסדר. אבל קודם
תדע כמה שזה נורא. אם אתה אומר ‘שמע, אין אלטרנטיבה אחרת’ אז סגרת,
אז אתה לא עומד ומנסח את כל הרעות החולות, אתה מקבל אותן, משלים
איתן, לא חושב עליהן. ולדעתי – חיינו יורדים מדחי אל דחי. אני חושב
שאם התחושה…אולי תתקן אותי, אולי אני טועה…שכל אזרח מסתכל על
השלטון מגובה עיניו ומטה ולא מגובה עיניו ומעלה, אז זה סימן שזה מצב
שחייבים לעשות בו תיקונים. זה ודאי.
קוטנר: בתור אחד שבא מהבידור אתה די מתעסק בזה. בצורה מפתיעה. אני
זוכר עוד מ”מסע הבחירות של מאיר אריאל”, שהיה לי הכבוד להיות מאחוריך
שם עם פרקשן, אתה עמדת ונאמת לקהל שאם השלטון יהיה בידיך אתה תשנה פה
הרבה דברים. חצי בצחוק, חצי ברצינות. עכשיו זה עוד יותר גרוע, אתה
כבר אומר ‘צריכים ממש אנרכיה, צריכים להעיף את השלטון’.
מאיר: אני לא אמרתי מה צריך, אני אמרתי רק ‘בואו תסכימו איתי מה
שרע’.
קוטנר: זה לא נובע מעניינים אישיים? שאתה אישית עשו לך רע? דפקו
אותך אישית ואתה עכשיו כועס על השיטה?
מאיר: אני לא יודע למה אתה אולי רומז.
קוטנר: אולי אתה אישית, כועס על מס הכנסה שלקחו לך את זה, כועס על
המשטרה שעשתה לך את זה, כועס על ההוא שעשה לך את זה, על העיתונות,
ואתה קורא לזה השלטון, הדמוקרטיה?
מאיר: לא, לא, לא. לא. לא. אין לי שום טענה לאף אחד, אם יש לי טענה
זה לעצמי. נגיד, שאם היו לי עסק עם המשטרה, שהייתי כל כך טיפש. שאם
היה לי עסק עם מישהו, אז שלא הייתי מספיק חכם לראות מה זה. אני אין
לי טענה לשלטונות באשר הם משהו מסוים. יש לי טענה לעצם השיטה. ולאופן
שבו היא מתיישמת לעינינו ביום יום. וההרגשה שלי כאדם, שאני מושפל
ומבוזה. אני בפירוש כך חושב. שזה בושה. אני יכול לתת לך דוגמא אולי,
אחת מיני רבות, זה הבעיה. אני אתן לך דוגמא אחת מיני רבות.
יש מושג שנקרא משמעת סיעתית. פירוש הדבר הוא שבדיונים על הצעת חוק
כלשהו, מדיינים אבל אין לזה משמעות כי מה שקובע אם חוק יתקבל או לא,
זה מה שהסיעות..מה שמצביעים. ועל מה שמצביעים מחליטים מראש ממילא לפי
מדיניות הסיעה, ולא לפי מה שמישהו מדבר שם. אם היו חופשיים חברי
הכנסת להשתכנע, ייתכן והייתי מדבר אחרת. אבל מנוע מחברי כנסת בדרך
כלל, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל שנותנים לו חופש הצבעה, הרי זה אותם
יוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל, שהוא מנוע מלהשתכנע או לשכנע.
ובשביל מה פותח את הפה? הרי מילים זה דבר יקר. אתה לא פותח את הפה
אלא שאני עושה מאמץ, יואב קוטנר, כשאני מדבר איתך, לשכנע אותך, לסבר
את אוזנך שתסכים איתי.
והיה אם תסכים איתי – אז נלך לאיזה דבר. לא תסכים איתי – לא נלך.
אבל אתה לא מנוע מלהשתכנע.
אבל את מי שאתה בוחר לכנסת בשביל שייצג אותך, אתה מונע ממנו
מלהשתכנע !
ולפיכך, כל הדיון בכנסת הוא ברכה לבטלה, הוא שיכרות מילים ארצה. הוא
אוי ואבוי.
קוטנר: מסכים איתך.
מאיר: לא, אתה מסכים איתי? אז…טוב, לפחות דבר
אחד…)צוחק(…מיני רבות. ואגב, בעיניי אין בהכרח זיקה בין…
ש’דמוקרטיה בהכרח מבטיח חופש דיבור, והעדר דמוקרטיה זה העדר חופש
דיבור’. אין זיקה מוכחת בין השניים. להיפך. יש בידי דמוקרטיה מדומה
אמצעים לעשות את עצמה חופש דיבור, ובעצם למנוע חופש דיבור אמיתי.
קוטנר: אנחנו פשוט חייבים לרוץ הלאה כי הזמן קצר…
מאיר: אני באמת חושב שאין טעם לדבר על כל דבר כזה. זה מעורר
דיונים.
קוטנר: אז אנחנו נעבור הלאה. נעבור לשיר התעסוקה אחרי קטע מעבר קצר.
מאיר: בסדר.

)שיר: “שיר התעסוקה”(

מאיר: ויש עוד זנב. )”הרפתנים הדירניקים והשוחטים” וכו’…-ד.מ.(
קוטנר: יש זנב. שיר התעסוקה. פשוט הזמן שלנו, אתה יודע…
מאיר: כן.
קוטנר: …עומד להסתיים.
מאיר: )צוחק( לעולם לא.
קוטנר: מעניין שהשיר האחרון נקרא “פה גדול”.
מאיר: כן.
קוטנר: ככה, משפט אחד לסיום על השיר הזה.
מאיר: זה סיפור שמצאתי בגמרא, במסכת גיטין, שאני לומד אותה, התחלתי
ללמוד קצת גמרא וקצת משנה בשנה וחצי האחרונות, ומצאתי את זה פתאום
תוך כדי הכנת התקליט. ובזכות הסיפור הזה על טיטוס, שנגמר עם ציפורני
נחושת או שפתיים מנחושת, שהיה לו יתוש שהיה לו בתוך המוח. וציפורני
ברזל.
ומקובל שהרביעית היא רומי, וטיטוס הוא רומי, ומקובל שרומי היא אדום,
זה פתאום סגר לי, כאילו מעצמו את הגלגל או את המסכת שהתחלנו ב”חית
הברזל”. זה כמו להחזיר את כל הגלגל הזה בחזרה לנקודת המוצא של
התקליט, וללכת שוב. אז זה..זה מה שאני יכול להגיד.
קוטנר: ובשיר הזה נסיים. תודה מאיר אריאל שבאת אלינו.
מאיר: תודה לך יואב קוטנר שנתת לי פתחון פה.
קוטנר: …פה גדול.
מאיר: וחג שמח לכל עם ישראל.
קוטנר: להתראות.

Comments Off on ראיון עם קוטנר
Categories: Uncategorized

עברנו את פרעה / תוספות May 16, 2013

If you’re a fan of Meir Ariel,
you will definitely enjoy playing internet slots
for real money as you listen to some of his hits.

תמיד חשבתי את עצמי לשונה,
ולא ראיתי בזה דבר מגונה.
כי בעצם, לאן שאתה לא פונה
אתה רואה עוד שונה ועוד שונה
עד שבא שונה כל-כך משונה – ואני מזעז-…
אבל עברתי את פרעון – מה אכפת לי מזה.

ביקשתי לקיים יחסי ציבור,
פתחתי פה, הבאתי דיבור.
כמה אנשים נכנסו לעיבור
אצל אחרים יצאתי בור
והם גם נתנו לי שעור ב”זובור” – משפיל ומבזה…
אבל עברתי את פרנו-פרדון – מה יצא לי מזה.

מעשה בדלתות נפתחות מעצמן,
שאיש לא נכנס בהן די הרבה זמן
נעלבו הדלתות ונעשו חומה
מאז דופקים בה ראשים בכל העוצמה
והיא, מה אכפת לה? היא רק חומה – זה כל המעשה…
אבל עברנו את פרנו
נעבור גם את פאסה-פסטיס

ישבנו במשרד פרסום דן את שלומו
אמרו: דבר ראשון, קצת פרסומו.
יחסי ציבור זה קודם כל פרומו
כל העסק צריך להדיף את ארומו
משהו מבריק, הרגשה של כרומו – כביכול כאילו כזה…
אמרנו: עברנו את פורנו-גראפיק ז’ורנל –
פורנו זה פאסה

בדרך כלל אני לא מתאונן
ועל פי רוב, איני מתלונן.
אני רק מחזיק מעצמי מתבונן
כאילו לרגע יקר מתכונן
ורונן מתרונן מאונן מאונן – שאלתי חוזה…
אמר: עברת את פרעה –
תתפרע על זה.

חלמתי שצמח לי איבר המין
לגודל כזה, שלא תאמין.
התחיל ללכת, מכריז ומפגין
וראשי מתגלגל אחריו כסיר ריק של חמין
והוא טעון ודרוך, לא נצור אך זמין – מין דבר שכזה…
אל תשאל אותי “נו?” – התעוררתי מזה.

כל מה שצריך זה להזדיין
בסבלנות להתדיין
באורך רוח להתעניין
להתבשם, להתעדן
כל מה שצריך זה להזדיין בסבלנות
או שלא עברנו את פרעה –
ואל תגידו לי “נו”.

]כ”ה תשרי התשנ”ט, 15.10.98[

Comments Off on עברנו את פרעה / תוספות
Categories: Uncategorized

אודי אריאל January 31, 2013

album6

אודי אריאל מריץ מזה זמן מה מופע שנקרא “מעולמו של
מאיר אריאל”, בו הוא שר שירים של אביו, עליו השלום,
ומתבל בשירים משלו. ביום חמישי, בגן שמואל, הוא
יחנוך גירסה חדשה למופע שיורכב משירים שלו בגיבוי של
שירי אביו. במלאת שנתיים למותו של מאיר, אודי מדבר
על השירים של האב, השירים של הבן ומה שקורה כשהחיים
שרים את המתים.

מתי התחיל החיבור שלך לשירים של אביך?

זה התחיל כשהייתי בכיתה ה’. אבא הסתובב בארץ עם “מסע הבחירות
של מאיר אריאל” וההופעה הראשונה היתה בעכו. אחי שחר ואני יצאנו
לסיבוב בעיר וכשחזרנו ההופעה כבר התחילה. אחלה מוזיקה התנגנה
מהבמה. שאלתי את שחר “מי זה?”, והוא אמר “אבא”. שם, לראשונה,
התוודעתי. במהלך השנים שמעתי אצל חברים עוד תקליט שלא הכרתי,
עוד שיר מהעבר, ככה העמקתי את ההיכרות שלי עם היצירה שלו. הרבה
גילויים היו בתקופה שלפני מותו ובעיקר בתקופה שאחרי. אני מניח
שבחייו, לשמוע תקליט שלו היה הרבה פחות מרגש מלהיות לידו.

איך זה שדווקא אתה, בהופעותיך, מצטייר כנושא הלפיד? שחר היה
מעורב בהפקת כמה אלבומים, שירז ציירה את החוברת של “זרעי קיץ”
ותרצה היתה – כפי שמאיר נהג לומר – “המנכ”לית הכללית של תשלובת
חיי”. אתה, בעצם, לא היית קשור, מעשית, ליצירתו.

קודם כל, נושאת הלפיד האמיתית היא תרצה. לצידה כולנו – שחר,
שירז ואני – ממשיכים את מאיר מתוקף היווצרותנו ובפועלנו, כל אחד
בתחומו. אני התחלתי להופיע מתוך רצון לעשות משהו עם השירים שלו.
הופעתי לראשונה ב”היינקן הבימה קלאב” בינואר 2000 ולא תכננתי
להמשיך עם זה. אבל ההופעה היתה טובה והחלטתי להמשיך עם זה, בלי
המחשבות של דגל או לפיד או המשכיות. רק לעשות את הכיף שלי, בלי
המשקל של ממשיך הדרך.

זה מעיק עליך?

לא, כי למדתי להתמודד. חשבתי בהתחלה רק לנגן ולשיר, אבל אנשים
התחילו להראות לי שיש לזה עוד השלכות מעבר לרצונות שלי. ואני
מתמודד איתן. ממשיך הדרך – הלוואי ואצליח.

יש שירים שלו שאתה לא מבצע מתוך עקרון?

לא. אבל יש כאלה שאני לא מסוגל לבצע, טכנית. אין לי רתיעה
משירים, יש לי הסתייגויות שנובעות מפרשנויות. כלומר, כשאני שר
אני מנתק את השיר מהאירועים שיצרו אותו. השיר חי עבורי עכשיו,
כמו שהוא, ואני מבצע אותו עכשיו, כמו שאני.

ספר קצת על השירים שלך.

כל אחד בא ממקום אחר ולוקח למקום שונה. “השואל המצוי” בא ממצב
של דיכאון מתמשך של חזרה לאזרחות אחרי 3 שנות שינה בצבא. “מה
עוד נותר” מגיע מבוקר שבו קמתי וראיתי שאני במצב קיומי קשה. לא
סתם מבואס, אלא שממש לא קל לי בחיים. אני חי ומנסה לשרוד, אבל
שגם יהיה לי טוב. ועל זה אני כותב.

אתה כותב כמו אביך?

אני מנסה שלא. יש לו סגנון משלו, וכמה שאנסה לכתוב כמוהו – לא
אצליח. אם אצליח בסוף ימי להוציא שיר אחד שידמה לשיריו מתחילת
דרכו – דייני. אין לי מה לנסות לשחזר, יש לי מה לחדש. מצד שני,
אני לא מנסה להתכחש לו, למרוד, להתרחק. אני מנסה ללמוד ממנו
ואני רוצה לחדש. אני לא יכול להמשיך בנקודה שבה הוא הפסיק, אבל
אני מקווה להגיע אי פעם לנקודה הזו.

מהשירים שלך ניכר שיש לך גישה מיוחדת לשפה, כמו למאיר.

נכון. אני הולך ומתמכר. ולא סתם, אלא מבחירה. פעם הייתי מאד
חלש בזה, כיום אני רוצה ללמוד ניקוד, בניינים, לכל אלה יש תפקיד
במשמעותה של מילה. השאיפה שלי היא להגיע למצב שלא אומר משפטים
אשר בסופם אצטרך לשאול “ת’ה מבין ‘תי?”, שתהיה משמעות ברורה לכל
מילה. אני לא יודע מה זה “אחלה”. כל מילה שנכנסת משפה זרה לתוך
שפתי מאלצת אותי לפעול ללא מחשבה. וחבל לי שאנחנו משלבים
בעברית, שאין עוד שפה כמוה, גם אנגלית, ערבית, אידיש, ולפעמים
גם ספרדית וצרפתית. לכל מילה יש שורשים, מקורות. המילים הן
התקשורת הגשמית היחידה שיש לנו. המילים מגשימות את הרוח. אם
מזלזלים בזה, אם מוציאים את טוהר המילים, משחיתים אותן – תוקעים
גולים עצמיים.

מעבר להופעות, תוציא דיסק?

בהתחלה חשבתי שהקלטה גומרת את השיר. אתה עושה אותו ומנגן אותו
ושומע אותו כל כך הרבה פעמים – עד שהוא יוצא לך מכל החורים, מכל
הנקבים ומכל החלולים. אתה מתעכב על כל שניה וכל תו בו. כיום אני
חושב קצת אחרת. הקלטה יכולה להיות עבודה מאד מלמדת. מרוב
התייחסות לשיר אתה לומד אותו כל כך טוב עד שהוא נפתח לך מחדש
ואתה יכול לעשות אותו בהופעה בצורה אחרת, שלמה. אז כרגע מוגדרת
אצלי בראש שאיפה שמתורגמת למעשים: להקליט, לשחרר לרדיו ולהוציא
דיסק.

ויש התעניינות מסביב?

יש התעניינות מסויימת, יש זמזום.

מה תאמר לאותן נשמות טובות שיאשימו אותך בניצול היצירה של מאיר
לטובתך?

כבר אמרו לי את זה, לא פעם ולא פעמיים. אבל אני זוכר בדיוק
מאיפה התחלתי את כל הדבר הזה. לא היתה כאן שום כוונה לרכב על
גל. התחלתי את זה מתוך הכיף האישי שלי ומתוך הרצון להבין את
השירים של אבא ולהעביר אותם הלאה. ואני אומר: נשמות טובות, תודה
רבה על שאתן מראות לי את המשמעויות האלה, שאתן גורמות לי
להתמודד בעצמי עם מחשבות שקיימות בחוץ, שאתן גורמות לי לבדוק את
מעשי ואת טוהר מחשבותי. הרי אם אבא שלי היה זורע שדה ובעת הקציר
נופל למשכב, מי היה קוצר? מי היה מוכר? מי היה אוכל? מה, נשאיר
את השדה שירקיב? שיאבד? שיחרב? זו בכלל לא זכותי – זו חובתי. אם
המשפחה לא תמשיך את מה שאבי עשה, הכל ירד לטמיון. אני עושה את
מה שכל בן צריך לעשות. בן שלא ממשיך את מעשי אביו, לא הולך
בדרכו – בעצם מורד בו. אבא שלי עבד בשבילי כמו שאני אעבוד בשביל
הבן שלי. בכלל, כל הנושא של יחסי הורה-ילד זה משהו שאני חוקר.
קיבלתי סטירה מאבא בשיר “אף אחד לא יודע”: “איך אתה לא שומע /
את שתיקת ההורים / עד שת’ה פתום תופס ת’צמך / צועק על הילדים /
אתה צועק על הילדים / מה יש תפסת אותם בשקרים / שתפסה אותך
שתיקת ההורים”. כלומר, תפסת את הילד שלך משקר – צעקת עליו. הבנת
שלא טוב לצעוק עליו – שתקת. שתקת לו על השקר – הבנת למה ההורים
שלך שתקו כל כך הרבה, כמה אתה שיקרת להם. שיקרתי הרבה, ממודעות
או שלא ממודעות, ואבא שלי שתק. מסתבר, שהוא עלה על זה ששיקרתי
עוד לפני שאני הבנתי את זה בעצמי. וזו הסטירה שהשיר נתן לי. אז
בכל מה שנוגע ליחסי עם אבי – זה מקום פרטי, ואני מאמין שיש
לאנשים מספיק דברים לעשות חוץ מלהתערב ולומר לי שלא ללכת בדרך
אבי. ואגב, ללכת בדרך הזו – זה אולי הדבר הכי קשה שאני יכול
לעשות.

Comments Off on אודי אריאל
Categories: Uncategorized

רבדים April 2, 2012

album9

השירים של מאיר אריאל מכילים לפעמים שכבות רבות, בהן נזרקים רעיונות
והקשרים לתחומים יותר נרחבים ממה שנראה על פני השטח. אריאל הוא
מעין Bard )זמר בארים נודד( עירוני מודרני, ושיריו מעבירים במרבית
המקרים סיפורים ‘מן החיים’. בפועל, מתחת לתיאור המציאותי חבויים
סיפורים נוספים, רעיונות ותפיסות בהן אריאל הופך וחוקר.

נסקור כמה מהשירים האלו. מרבית הפירושים הינם אישיים, אולם במידה
ונתנו ממאיר אריאל, יסומנו ב- .

בדומה להרבה דברים בעולם האינטרנט, דברים נוטים להתפתח ולהשתנות.
יתכן שמה שתמצאו כאן מחר יהיה דברים שונים ממה שמצאתם היום.
אשמח לקבל מכתבים ולהרחיב רעיונות או הקשרים הכתובים בדפים אלה.

על מה כל הכאב הזה?

על איזה כאב בדיוק שר מאיר אריאל ב- “שיר כאב”?

“שיר כאב” הוא השיר הראשון באלבום הראשון של אריאל. בין אם היתה
כאן הצהרת כוונות מודעת או אם לאו, הרי שהשיר מביא מייד לתודעה את
הנושאים הראשיים בכתיבתו של אריאל: יחסיו עם נשים, המתח הפוליטי
הישראלי, ובעקיפין – מוצאו של אריאל בתנועה הקיבוצית ומשם המשך אל
מיתוסים אבודים בחברה הישראלית.

“שיר כאב” שוזר בו שני מתחים בהם נמצא המחבר: העימות על ליבה של
אישה, והעימות מול האיש הערבי. אריאל תוקף אותם שני המתחים חזיתית:
האישה שהוא אוהב מתאהבת לה בצעיר ערבי משכיל. העימות שנוצר בין
השניים נושא רקע פוליטי, אולם לבסוף מתברר שהאישה היא המתמרנת את
הכוחות בשדה הקרב – ומכאן הכאב שב-“שיר כאב”. ולא מההקשר הפוליטי.

“תפסה לה צעיר ערבי משכיל
דווקא אחד שהיכרתי
אפילו ראיתי איך זה מתחיל
לילה אחד השתכרתי
הרגשתי איך שזה זוחל לי
מתחת לרגליים
ואיך שזה אוכל אותי
עד קצות הציפורניים.”

כבר מתחילת השיר הסיטואציה ברורה. אריאל מספר על “האשה”, בחוסר
פירגון המבוטא ב- ‘תפסה לה’ וממשיך בהשתכרות ותסכול. המשפט הבא
יכול להוציא כל פמיניסטית מכליה, ולמעשה אולי צריך לעצבן כל אישה
באשר היא:

“טוב, אני לא יכול להקיף אישה
שלוש מאות שישים וחמש מעלות
תמיד נשאר לה סדק דרכו
היא יכולה פתאום להתגלות.
לעובר שב בא ולוקח
כל מה שהיא רוצה לתת
היא רק חוטפת לעצמה
עוד רגע אחד רוטט.”

אריאל סוגר באלגנטיות את מרחב הזמן/חלל בביטוי המבריק “להקיף אשה
שלוש מאות ששים וחמש מעלות” ובכך מכסה את 360 המעלות שמסביב
לנקודה בחלל במשך 365 ימים בשנה. כאמור, אי אפשר לשמור על האישר כל
הזמן ובכל מקום. את הכוח המניע את האישה )ומלחיץ אותו כפי שראינו
קודם( הוא מייצג ב- ‘סדק’, ובסוף הבית – ברגע הרוטט, ובסך הכול מוביל
למסקנה )הכואבת לו כל כך(, שלתאבונה המיני של האשה אין גבול ברור.

“צעיר ערבי משכיל
עד קצות הציפורניים
צעיר ערבי שמסתכל
ישר בעיניים
מורה באיזה כפר במשולש
משתתף בבימת חובבים מעורבת
של המועצה האזורית שלנו
המעורבבת.”

העובדה שהצעיר הוא ערבי וחי במשולש נותנת לגיטימציה לקשר שלו עם
האשה, כביכול מבטיח שתשאר עם אריאל ולא תבגוד בו. אריאל זורק פה
דרך אגב את נושא המועצה האזורית המעורבבת. המשך קורות מאיר
והקיבוץ מתואר לפרטים בשירים אחרים באלבום ‘שירי חג ומודע ונופל’.

“היא ואני יוצאים כבר
די הרבה בעצם
איפה היא איפה פוליטיקה
היא עוד בכלל מוצצת.
משוגעת על תיאטרון
היא רק לא אחת מאלה
אבל אם יש איזה חוג בסביבה
אז למה לא אפילו עם אלה -“

אריאל ממקם במדוייק מהו טיב הקשר עם האשה, ונותן לספקות שלו לצוץ
בסוף הבית. “היא עוד בכלל מוצצת אצבע” מתקן אריאל את עצמו בהופעות
חיות – הוא לא מפרגן לאשה, שכן היא תמימה בפוליטיקה ואין לה שום דעות
מוגדרות, כך שהמשחק בבימת חובבים מעורבת אינו אקט הבעת עמדה
מוצהרת אלא, כפי שחושד אריאל, מטעמים מורכבים יותר.

“היתה הולכת למפגש
פעם בשבוע
וחוזרת עם איזה דש
באופן די קבוע
עם איזה התנשמות
עם איזה סומק על הלחי
מבטה החי היה דוקר אותי
לבכי.”

אריאל מצליח לגבש לעצמו מתח כלפי הצעיר הערבי המבטיח. החשד באשה
הולך וגובר ומתבטא בדקויות הקטנות שהוא תופס בהופעתה והתנהגותה.

“הזמינה אותי למסיבת השליש
הם הציגו תרגילי קשר
בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר
היא ענתה לו קשת.
היה באמת תרגיל יפה
הרבה מחיאות כפיים
צעיר ערבי שהכרתי
מסתכל בעיניים -“

אריאל מתאר את המופע כתרגיל טקטי. בעוד האהבה בין האשה לערבי
הולכת ונרקמת ללא אזכור ההקשרים הפוליטיים, ההצגה הינה מיצג לוחמני
– ‘תרגילי קשר’, ‘תנועה למגע’, רעיון ה- ‘קשת ומיתר’ שהוא כלי נשק, אולם
גם אסוציאציה מינית.

המשך הערב מוביל את אריאל ואת הערבי לעימות במרפסתו:

“אי שם במרחב
נבחו כלבים לירח
זזים אמרתי מאוחר
חכה אמר מה אתה בורח
אולי תשארו ללון אצלי
הציע במפגיע
אתה הרי כל-כך שתוי
אמרתי לו נגיע”

המתח מתחיל במשחק כוחות בין הערבי לאריאל, וממשיך בהתקפה ישירה
על לאומיותו של הערבי:

“לאן תגיעו הוא אמר
מביט בי בעיניים
החזרתי לו מבט
זרקתי ירושלים
זה לקח לו קצת זמן להביא חיוך
אבל הוא לא הזיז עין
אחר-כך הוא דיבר אלי
ישר אל תוך היין
ובסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית
יושב ערבי עם נרגילה
אפילו את זה מתחיל בסיביר
או בהוליווד עם הבה נגילה”

ההתקפה של אריאל מבוססת, כצפוי, על נושא ירושלים. הכוונה היא כמובן
להכניס את המתח הפוליטי לסיטואציה כדי לנסות ולהציל את היחסים של
אריאל והאשה ולהתחשבן עם הערבי על התנשאותו. תשובת הערבי מבהירה
לאריאל עד כמה המתח הפוליטי לא משחק כאן לבדו. אריאל עונה:

“אמרתי לו באידיש היא שופטת ביננו
בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות
עינינו”

התשובה מבטאת סוף סוף את התסכול האמיתי של אריאל. הוא מעז לאמר
לערבי מי שולט בענינים ועד כמה הם משפילים זה את זה על כבודה של
האשה… אולם העובדה שהתשובה נאמרת באידיש יוצרת כפילות מסובכת:
מצד אחד היא יוצאת נגד טענתו של הערבי )בסוף כל משפט שאתם אומרים
בעברית…( ומדגישה שהתשובה היא האמת, אולם מצד שני סביר שהערבי לא
מבין אידיש, כך שהתשובה רק מחדדת את הנתק ומחריפה את חוסר היכולת
לתקשר ולפתור את המצב.

סיכומו של השיר – אריאל והערבי אינם יכולים להתמודד, שניהם, מול כוחה
של האישה. אין ביניהם שפה משותפת אמינה ומקובלת על שניהם, והנתק
ביניהם הוא מוחלט ומבוסס על הקנאה לאישה ועל המתח הפוליטי שאינו
ניתן )ממילא( לגישור.

אז על מה הכאב? ה- ‘כאב’ שבשיר, למרות הכל, מבוסס על התופעה החוזרת
והנשנית שקורית לאריאל, כאשר אהובותיו מסגלות להן רצונות חדשים
שאינם נכללים בתוכניותיו המקוריות, ומשם הוא ממשיך לשתות ולתת
לכאב לאכול אותו עד קצות הציפורניים.

Comments Off on רבדים
Categories: Uncategorized

הדשא של השכן ירוק יותר March 22, 2012

gavlayam

ההקדמה ל-“טרמינל” מתוך מופע “זרעי קיץ”,
פסטיבל בריזה, אשקלון 1995

אשמיע לכם איזה קטע מתוך מחזמר בלתי מותחל – בלתי גמור, אבל
מתרחש באמצע.

כמו שנהוג במחזמר יש תפאורה מרהיבת עין, צבעים עזי מבע כגון ירוק
בוהק, תכלת מסנוורת, שפריץ-שניים אדום, שלולית בז’. איפה אנחנו?
בקיבוץ.

והנה אתם יודעים שלכל חבר בקיבוץ יש פיסת דשא על יד הבית. אתם
ודאי גם מכירים את הפתגם: הדשא של השכן ירוק יותר.

אני הייתי מקפיד על זה; שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר.
שלא יידמה לי שאני שואף למשהו שיש לשכן שלי שאני נורא רוצה – לא!
הדשא של השכן שלי ירוק יותר, נקודה.

מה הייתי עושה? הייתי מצהיב את הדשא שלי ליתר בטחון. איך הייתי
משיג את האפקט המדהים? הייתי מצמיא את הדשא שלי. וכך הדשא שלי
נהיה ירקרק ושרוע, והדשא של השכן שלי מה-זה-ירוק…? שחור! הוא
היה משקה אותו, הוא היה מדשן אותו, היה עושה לו ת’ציפורניים… כל
עשב היה עומד אצלו דום מתוח, שפיץ, דוקר את הכחלחלה. ואצלי? –
גרסה רפויה – מה שהיית אומר באנגלית Soft Version – ירקרק ושרוע.

אבל מה, אני הייתי יוצא מהבית לעת ערב, הייתי מסתכל על הדשא שלי,
הייתי מסתכל על הדשא של השכן שלי, והייתי מבסוט! הדשא של השכן שלי
ירוק יותר. אני – בסדר, לפחות כלל אחד בחיים אני מחזיק אחד-לאחד.

כך עוברים עלי יומיים-שלושה של הרגשת ‘בסדר’. בינתיים הדשא שלי
זוחל מירקרק לצהבהב, מצהבהב לצהוב… מצהוב לחום. וזה מתחיל לעצבן
את השכן, בני, חבר מסור מהשורה, שאם יש ספק מי פה חקלאי יותר טוב
– אז אין ספק: בני חקלאי יותר טוב, הדשא שלו ירוק יותר. אבל דשא
חום? זה כבר פצע על הלחיים של הקיבוץ, כפי שאפשר להגיד…

וכך בא אלי, יום אחד, בני ואומר לי: “מאיר )במלרע(, תראה איך
הדשא שלך נראה. ה- ‘אה’ זה בשביל ה- ‘פה’: לא צבע, לא צורה, זרוק
עליו טיפת מים, גרגר דשן כימי, ותראה איך שהוא…”

…’תופס צבע’, הוא התכוון להגיד לי, כשהוא צובט לי בלחיים. אני
מעיף לו את האצבעות מהלחיים האפרסק שלי, ואני אומר לו: “לא בני,
אני עושה את זה בכוונה.”

הוא אומר לי: “מה, אתה רוצה להגיד לי שאתה חוסך במים?”

אני אומר לו: “בני, אני חוסך במים? אני מזל דגים, בני! אני לא
נרדם בלי קלטת עם פכפוך מים חיים ונוזלים מלבנון. לא! אני רק
מקפיד שהדשא של השכן שלי יהיה ירוק יותר.”

ואז אני רואה את הבארות השחורות של הזעם באישונים שלו מתפרצות
החוצה, שוטפות אותי בשתיקה אבל בזעם. אני יודע למה הוא כעס עלי:
למה אני הייתי בכלל הזה אחד-לאחד; הדשא של השכן שלי ירוק יותר.
אבל את בני, חבר מסור מהשורה, העפתי מהכלל הזה כי הדשא של השכן של
בני תמיד צהוב יותר עד חום. וכך מוצא את עצמו בני, חבר מסור
מהשורה, מחוץ לכלל – לא משנה – כלל כל שהוא. והוא עוד מתעב
חריגים.

“תשקה את הדשא!”

אני אומר לו: “לא.”

הוא אומר לי: “תגיד, ‘תה נורמאלי?”

אני אומר לו: “לא! היי, מה אתה חושב שאני לא נורמאלי להיות
נורמאלי? אני לא נורמאלי!”

ככה אני מבסוט מההברקה שלי, כמו שאתם, אני רואה )הקהל מתמוגג(,
אבל בני בכלל לא היה מבסוט. יצא לי מהתמונה ואולי שתי דקות עברו,
שלוש… טלפון מהמרפאה: “תבוא דחוף.”

אני בא למרפאה, כל וועדת בריאות, שני נציגים מהמזכירות, שניים
בלבן שלא הכרתי, אומרים לי: “מאיר )במלרע(, אם אתה רוצה להתאשפז,
מבחינתנו זה…” )מחווה בידיו לצדדים בתנועות גלים, “זה בסדר”(

לפעמים, אתם יודעים, במחזמר, לא משלימים את הביטויים, אלא
בתנועות של כוריאוגרפיה.

אם אתה רוצה להתאשפז, מבחינתנו זה…. )תנועות ידיים( או משהו
כזה בכל אופן.

אני שואל: “מה חברים? מה רוצים חברים מחבר?”

אומרים לי: “השכן שלך אומר שאתה אומר שאתה לא נורמאלי.”

אני אומר להם: “נכון, מה אתם חושבים שאני לא נורמאלי להיות
נורמאלי? אני לא נורמאלי!”. את זה, אני מודה, צעקתי.

אז ראיתי שהם עשו סימן לשניים בלבן ותוך אולי שניה-שניותיים
שקעתי בערפל ענוג צמרירי ורך, ורדרד, נטול הכרה, נטול עשתונות,
נטול מחשבות, נטול נטולות, והתעוררתי במוסד לשיקום.

וצריך להגיד לכם, לא היו לי ימים טובים בחיים כמו הימים שעשיתי
במוסד לשיקום.

כל פיפס שלי היו רושמים. כל תנועה שלי היו מתייחסים. אני רק
הייתי עושה “אה” היו רצים אלי שניים. בשפיות הייתי יכול לצעוק
שעות “תסתכלו אלי” ואף אחד לא היה – מה – כלום. במוסד לשיקום כל
פיפס שלי היו רושמים. אפשר להגיד – עשיתי חיים משוגעים. כל-כך טוב
שחשקה נפשי לצאת, לראות אם זה באמת זה לפני שאני חותם קבע.

אז עשיתי את עצמי שפוי, לא פרוייקט מי-יודע-איזה. הלכתי למבדקי
שפיות. שאלו אותי, בין היתר, “כמה זה?” )מחווה בידו ארבע אצבעות
פתוחות מעלה ובוהן מקופלת פנימה, אבל מטלטל את היד מצד לצד(

חשבו שתפסו פראייר, אבל אני משהו בפיזיקה עוד זוכר. התחלתי
להתרטט עם זה, לתפוס עם זה יציבות )מטלטל את הראש(, וזה שקשק לי
קצת את האפורים-הלבנבנים שלי, ואיבדתי את הריכוז. אז זרקתי ניחוש:
3.7

הם מסתכלים ואומרים: “קרוב, כל הכבוד! כל הכבוד, קרוב!”.

Comments Off on הדשא של השכן ירוק יותר
Categories: Uncategorized

דיסק ההופעה בברבי יוצא לאור February 22, 2012

udi_ariel

בשעה טובה, לאחר עיכובים רבים מסיבות רבות ושונות, יוצא לאור הדיסק
החדש, “מאיר אריאל בהופעה אחרונה במועדון ברבי 1999”. הדיסק יצא לאור
ביום ראשון, 2/3/2003, ביום בו יצויינו 61 שנים להולדתו של מאיר
אריאל ז”ל.

ניתן לקרוא פרטים נוספים על הדיסק החדש, וכן להאזין לשני שירים מתוך
ה-DJ שליווה את הוצאתו, בדף אודות ההופעה בברבי.

אודי אריאל בליווי שליחי הבלוז – בשחזור ההופעה האחרונה

לרגל השקת דיסק ההופעה בברבי, ולציון יום הולדת 61 למאיר אריאל ז”ל,
ייערך ערב מיוחד במועדון הבארבי בתל-אביב, בתאריך 2/3/2003. בערב
ישאו דברים נציגי המשפחה ועורך הדיסק – יונתן גת, ובהמשכו יבצעו אודי
אריאל בליווי שליחי הבלוז ביצוע מיוחד של שירי האלבום. במופע
המוזיקלי יתארחו גם רונית שחר, דן תורן, דני רובס, פטריק סבג, וכן
מאיר אריאל בקטעי וידאו. הערב יפתח בשעה 9:30 ומומלץ להזמין כרטיסים
מראש –
www.barby.co.il, 03-5188123

תוכניות רדיו וטלויזיה לרגל הדיסק החדש

רביעי, 26/2 – יצפאן, ערוץ 3 בכבלים – יתארח גידי גוב, יתראיין לגבי
הדיסק החדש ויבצע את “שלל שרב”.
חמישי, 27/2 – שירה בשידור, ערוץ 1 – תוכנית השירה של יוני רועה
תארח את אודי אריאל, ותוקדש בחלקה לשיריו של מאיר אריאל ז”ל.
שבת, 1/3 – תוכניתו של יואב קוטנר, גל”צ – בתוכנית שתוקדש כולה
לדיסק החדש יתארחו יונתן גת )מי שערך והפיק את האלבום( ואודי אריאל

יונתן גת מגיש מאיר אריאל ב-רדיו בעם

החל משבוע הבא יגיש יונתן גת תוכנית שבועית בת שעה שתוקדש כולה
למאיר אריאל ויצירתו. התוכנית תשודר מדי יום חמישי, בשעה 22:00,
ברדיו האינטרנט “רדיו בעם”. בתוכנית ישודרו קטעים נדירים מעזבונו של
מאיר אריאל ז”ל, וביניהן הקלטות שלא פורסמו, סקיצות יחודיות והופעות
חיות.
לתחנה ניתן להאזין בכתובת www.indymedia.org.il/radio

Comments Off on דיסק ההופעה בברבי יוצא לאור
Categories: Uncategorized